|
תחיית
המתים
"...ורבים
מישני
עפר
יקיצו,
אלה
לחיי
עולם
ואלה
לחרפות
לדראון
עולם..."
לפי
הרב
דסלר
ב"מכתב
מאליהו"
חלק
ד'
עולם
הגמול:
המושג
"גוף"
פירושו
עצם
גשמי
מוחשי
ולא
יותר
מזה.
"הגוף"
הוא
כל
מה
שמסתיר
את
הרוחניות
הטהורה.
ומה
שאנחנו
קוראים
"מיתה"
אינה
אלא
כפשיטת
לבוש.
אליהו
הנביא
עלה
בסערה
השמימה
(מלכים
ב'
ב')
עם
גופו,
ולא
נשאר
ממנו
למטה
כי
אם
אדרתו.
אבל
למעלה
ודאי
לא
יתכן
שיתקיים
הגוף
הגשמי
המוחשי,
כי
הרי
בהבחנה
של
מעלה
אין
גוף
זה
אלא
בחינה
והסתר
ולא
יתכן
שיתקיים
למעלה
כצורתה
בדימיון
שלנו.
אבל
הענין
הוא,
שמי
שזוכה
לזכך
את
גופו
ע"י
השגת
האמת
לאמיתה
בבהירות
מופלגת
ובגבורה
רוחנית
מעולה,
כאליהו
הנביא
ז"ל,
זוכה
גם
בחייו
להביט
על
גופו
בעין
של
מעלה
ממש.
וקיימת
בנפש
כל
אחד
מישראל
נקודה
פנימית
של
אמת
שלעולם
אינה
נאבדת
והיא
נקודת
העולם
הבא
שבלבו
של
כל
יהודי
בזכות
ברית
אבות,
ולזה
רמזו
חז"ל
(ויקרא
רבה
י"ח
א'):
שיש
עצם
קטן,
לוז
שבשדרה
שאינו
נטחן
ואינו
נשרף
ואינו
נרקב
ומשם
מציץ
האדם
לעולם
הבא.
אמר
ר'
אלעזר
בשם
רבי
סימון:
הקדוש
ברוך
הוא
עושה
להם
מחילות
בארץ
והם
מתגלגלים
ובאין
עד
שמגיעים
לארץ
ישראל,
וכיון
שמגיעין
לארץ
ישראל
הקדוש
ברוך
הוא
נותן
בהם
רוח
של
חיים
והם
עומדים.
(פסיקתא
רבתי
תנחומא
ויחי)
שאלה
קליאופטרה
המלכה
את
רבי
מאיר
ואמרה:
יודעת
אני
שהמתים
חיים,
אלא
כשהם
עומדים
-
עומדים
ערומים
או
בלבושיהם
עומדים?
אמר
לה:
קל
וחומר
מחיטה,
ומה
חיטה
שנקברה
ערומה
יוצאה
בכמה
לבושים,
צדיקים
שנקברו
בלבושיהם
-
על
אחת
כמה
וכמה".
(סנהדרין
צ'
צא)
ואחר
אשר
יאספו
כל
החיים
ולא
ישארו
אלא
המתים,
יתקע
בשופר
גדול
ותרעש
הארץ
ויחיו
מתי
ישראל,
ולמה
יהיה
רעש
גדול?
-
כדי
שיעלו
העצמות
אשר
נדושו
בארץ
ואשר
נבנו
בבנינים
ואשר
נשרפו
בלבנים
ואשר
נפלה
עליהם
מפולת,
ויקרב
עצם
אל
עצמו
והקב"ה
ממתח
בהם
גידים
ומסך
בהם
בשר
וקורם
עליהם
עור,
ורוח
אין
בהם.
ואחר
כן
מוריד
הקדוש
ברוך
הוא
טל
חיים
מן
השמים
שיש
בו
אור
חיי
נפש
שנאמר:
(ישעיהו
כ"ו
י"ט)
"יחיו
מתוך
נבלתי
יקומון
הקיצו
ורננו
שוכני
עפר,
כי
טל
אורות
טליך",
והם
מכירים
כי
היו
מתים
ומתו
ואחרי
כן
חיו
שנאמר
(יחזקאל
ל"ז
י"ג)
"וידעתם
כי
אני
השם
פותח
את
קברותיכם
ובהעלותי
אתכם
מקברותיכם
עמי!"
וכל
מי
שהיה
בו
מום
עומד
תחילה
במומו,
ואם
זקן
הוא,
בא
בזקנתו
וכחישת
בשרו
כדי
לא
יאמרו:
"בריות
אחרות
המה
אלה"
-
ואחרי
כן
הקדוש
ברוך
הוא
מרפא
אותם
שנאמר
(ישעיהו
ל"ה
ה-ו)
"אז
תפקחנה
עיני
עיוורים
ואזני
חרשים
תפתחנה,
אז
ידלג
כאיל
פסח".
ולמי
תחיית
המתים
הזאת?
לכל
מי
שהיה
צדיק
מישראל
מתחילתו
וגם
למי
שחטא
ועשה
תשובה,
אבל
מי
שעוונותיו
מרובים
מזכויותיו
ולא
עשה
תשובה
אינו
עומד
לימות
המשיח
שנאמר
(דניאל
י"ב
ב'):
"ורבים
מישני
אדמת
עפר
יקיצו:
אלה
לחיי
עולם,
ואלה
לחרפות,
לדראון
עולם".
לפיכך
שנו
רבותינו
(שבת
ל"ב
וסנהדרין
מ"ג):
"חלה
ונטה
למות,
אומרים
לו:
התוודה!
שכן
דרך
כל
המומתים
-
מתוודים,
ואם
אינו
יודע
להתוודות
אומרים
לו,
אמור:
"חטאתי,
עוויתי
ופשעתי
-
תהא
מיתתי
כפרה
על
כל
עוונותי!"
כדי
שיזכו
כל
ישראל
לתחיית
המתים.
אין
הקב"ה
מחיה
את
המתים
אלא
שבארץ
ישראל,
אם
כן
צדיקים
שבחוץ
לארץ
כגון
משה
ואהרון
ושאר
כל
הצדיקים
שבארבע
פינות
העולם
היאך
חיין
ובאין
לעולם
הבא?
אלא
מלמד
שבשעת
תחיית
המתים
הקב"ה
יורד
משמי
שמים
העליונים
ויושב
על
כסאו
בירושלים,
וקורא
להם
הקב"ה
למלאכי
השרת
ואומר
להם:
בני
לא
בראתי
אתכם
אלא
לשעה
זו
כדי
שתעשו
לי
קורת
רוח,
משיבין
מלאכי
השרת
ואומרים
לפניו:
רבון
של
העולמים
הננו
נעמוד
לפניך
בכל
דבר
שאתה
רוצה,
משיב
הקב"ה
ואומר
להם:
לכו
ושטטו
בארבע
רוחות
העולם
והגביהו
את
ארבע
כנפות
הארץ,
ועשו
מחילות
מחילות
בקרקע
הארץ
לכל
צדיק
וצדיק
שבחוצה
לארץ
עד
ארץ
ישראל
והביאו
לי
כל
צדיק
וצדיק,
צדיק
בן
פלוני,
חסיד
פלוני
בן
פלוני,
חכם
פלוני
בן
פלוני,
נבון
פלוני
בן
פלוני,
נביא
פלוני
בן
פלוני,
שמסרו
את
עצמן
על
קדושת
שמי
בכל
יום
ויום,
כדי
שלא
יצטערו
ויבואו
לארץ
ישראל
ואני
מחייה
אותם.
מיד
הולכים
כל
מלאך
ומלאך,
וכל
שרף
ושרף,
וכל
שר
ושר,
וכל
גדוד
וגדוד,
ושוטטים
בארבע
רוחות
העולם,
ומגביהין
ארבע
כנפות
הארץ,
וינערו
רשעים
מן
הארץ,ועושין
מחילות
מחילות
בקרקע
הארץ
בשביל
כל
צדיק
וצדיק
שבחוצה
לארץ
ומביאין
אותן
בתוך
מחילות
לארץ
ישראל
אצל
הקב"ה
לירושלים.
והקב"ה
עומד
בעצמו
ומחייה
אותן
ומעמיד
אותן
על
רגליהן.
וכיצד
מחיה
את
המתים
לעולם
הבא?
מלמד
שנוטל
הקב"ה
שופר
גדול
בידו
שהוא
אלף
אמה
-
באמה
שלו,
ותוקע
בו,
וקולו
הולך
מסוף
העולם
ועד
סופו:
בתקיעה
ראשונה
-
העולם
כולו
רועש
.
בתקיעה
שניה
-
העפר
מתפרד.
בתקיעה
שלישית
-
עצמותיהן
מתקבצין.
בתקיעה
רביעית
-
אבריהם
מתחממין.
בתקיעה
חמישית
-
עורותיהן
מתקרמין.
בתקיעה
שישית
-
רוחות
ונשמות
מתכנסות
לגופיהן.
בתקיעה
שביעית
-
חיים
ועומדים
על
רגליהם
בלבושיהם.
(מדרש
אותית
דרבי
עקיבא
אות
ט'
)
הנחת
תפילין
ותחיית
המתים
לעתיד
לבוא
כשיקום
לעת
התחיה,
אם
לא
הניח
תפילין,
אף
אם
קיים
כל
המצוות
,על
כרחו
יחסר
לו
היד,
כל
ישראל
יעמדו
חיים
וקיימים
בכל
אבריהם
והוא
יחסר
לו
היד
השמאלי
לנצח,
שבזכות
מצוות
התורה
שהאדם
מקיים
באבריו,
הם
זוכים
לחיות
לעתיד
לבוא
-
חיי
עולם.
והכל
ידעו
את
גודל
המרתו
בשם
במצוות
תפילין
והכל
יתפרסם
לעיני
כל,
כיון
שמהרמ"ח
מצוות
עשה
ושס"ה
מצוות
לא
תעשה
שנשמר
האדם
בימי
חייו,
יבנה
לעתיד
כל
האדם
ונמצא
כשיקום
-
ויחסר
לו
איזה
איבר
או
שנתקלקל
לו
איזה
גיד
מגידיו,
יתבוננו
הכל
איזה
מצוות
עשה
או
איזה
לאו
עבר,
וכמה
קלון
וכלימה
יסבול
על
ידי
זה
לנצח.
("נדחי
ישראל"
עמ'
ר"ס,
רס"א)
על כורחך אתה
חי ... ועל כורחך אתה מת...
"הסתכל
בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן
שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי,
ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך המלכים
הקדוש ברוך הוא."
(פרקי אבות)
קודם יצירת
הולד במעי אמו הקדוש ברוך הוא גוזר עליו מה יהא בסופו, אם זכר אם נקבה,
אם חלש אם גבור, אם עני אם עשיר, אם קצר אם ארוך, אם מכוער אם נאה, אם
עבה אם דק, אם בזוי אם גס, וכן גוזר על כל קורותיו, אבל אם צדיק אם רשע
- לא, אלא הדבר ההוא נותנו בידו של האדם בלבד.
מיד רומז
הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על הרוחות ואומר לו: הבא לי רוח פלונית
שהיא בגן עדן, ששמה פלונית ותארה כך וכך. מיד הולך המלאך ומביא את הרוח
לפני הקדוש ברוך הוא. וכשהיא באה מיד כורעת ומשתחוה לפני מלך מלכי
המלכים הקדוש ברוך הוא. אותה שעה אומר הקדוש ברוך הוא לרוח: הכנסי
בטיפה זו שביד פלוני. פתח הרוח פיו ואומר לפניו: רבונו של עולם! די לי
העולם שהייתי דר בו מיום שבראתני, למה רצונך להכניסני בטיפה סרוחה זו?
אני קדושה וטהורה ואני גזורה מגזרת כבודך. מיד אומר הקדוש ברוך הוא
לנשמה: עולם שאני מכניסך בו יפה יהא לך ממה שהיית דרה בו, ובשעה
שיצרתיך לא יצרתיך אלא לטיפה זו. מיד מכניסו הקדוש ברוך הוא לשם בעל
כורחו, ואחר כך חוזר המלאך ומכניס הרוח לתוך מעי אמו ומזמנים לו שני
מלאכים ושומרים אותו שלא יצא משם ושלא יפול, ושם נר דלוק על ראשו ומביט
ורואה מסוף העולם ועד סופו. נוטלו המלאך משם ומוליכו לגן עדן ומראה לו
הצדיקים יושבים בכבוד ועטרותיהם בראשיהם, ואומר המלאך לאותו הרוח: התדע
לך מי הם אלו? אומר לו הרוח: לא אדוני, חוזר המלאך ואומר לו: הללו שאתה
רואה נוצרו בתחילה כמותך בתוך מעי אמם, ויצאו לעולם ושמרו התורה
והמצוות לפיכך זכו ונזדמנו לטובה זו שאתה רואה. דע לך שסופך לצאת מן
העולם, ואם תזכה ותשמור התורה של הקדוש ברוך הוא תזכה לכך ולישיבה של
אלו, ואם לאו דע וראה שתזכה למקום אחר.
לערב מוליכו
לגיהינום ומראה לו שם את הרשעים שמלאכי חבלה מכים אותם במקלות של אש
וקוראים: וי! וי! ואינם מרחמים עליהם. ואומר לו עוד אותו מלאך לאותו
הרוח: התדע מי הם אלו? ואומר: לא אדוני. ואומר לו המלאך: אלו הנשרפים
נוצרו כמותך ויצאו לעולם ולא שמרו התורה וחוקותיו של הקדוש ברוך הוא,
לכך באו לחרפה זו שאתה רואה, ואתה דע לך שסופך לצאת לעולם והווי צדיק
ואל תהא רשע! ותזכה לעולם הבא. ומטייל אתו המלאך מן הבוקר ועד הערב
ומראה לו מקום שהוא עתיד למות בו ומקום שהוא עתיד להקבר בו, ואחר כך
מוליכו ומטיילו על כל העולם ומראה לו את הצדיקים ואת הרשעים ומראה לו
הכל. בערב מוחזירו לתוך מעי אמו והקדוש ברוך הוא עושה לו שם בריח
ודלתיים.
והולד מונח
במעי אמו תשעה חודשים, ודומה לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו
ושתי אציליו על שתי ארכובותיו, ושתי עקביו על שתי עגבותיו, וראשו מונח
לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה
שאמו שותה ואינו מוציא רעי, שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם
נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר
דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ואין לך ימים שאדם
שרוי בטובה יותר מאותם הימים, ומלמדים אותו כל התורה כולה. וכיון שבא
לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, כדי שתהיה
הזכות להשיגה מעצמו עם היגיעה והטורח ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו:
תהיה צדיק ואל תהיה רשע והווי יודע שהקדוש ברוך הוא טהור ומשרתיו
טהורים ונשמה שנתתי בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו
הריני נוטלה ממך. וכשמגיע זמנו לצאת לאויר העולם מיד בא אותו המלאך
ואומר לו: הגיע זמנך לצאת לאויר העולם, והוא אומר לו: למה אתה רוצה
להוציאני לאויר העולם? אומר לו המלאך: בני! תדע שעל כורחך אתה נוצר,
ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה מת ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין
וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ואינו רוצה לצאת משם עד
שמכהו ומכבה לו את הנר שהוא דלוק על ראשו ומוציאו לאויר העולם בעל
כורחו. מיד שוכח התינוק כל מה שראה ביציאתו וכל מה שיודע.
וכשמגיע
זמנו, בא לו אותו המלאך ואומר לו: התכירני? אומר לו: הן. ואומר לו: למה
באת לי היום מכל שאר הימים? אומר לו המלאך: כדי להוציאך מן העולם! הגיע
זמנך להפטר! מיד מתחיל בוכה ומשמיע קולו מסוף העולם ועד סופו ואין
הבריות מכירין ולא שומעין את קולו.
ואומר
למלאך: הלא כבר הוצאתני משני עולמות והכנסתני בזה העולם. ואומר לו
המלאך: הלא כבר אמרתי לך שעל כורחך נוצרת ועל כורחך נולדת ועל כורחך
אתה חי, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני הקדוש ברוך הוא.
(מדרש
תנחומא פקודי, מסכת נידה).
להמשך
לחץ כאן
|
