יהדות קבלה סרטים hvsu, יהדות
 קבלה  / יהדות / סרטים  /
מציאות אלוקים / אמיתות התורה / רשימת קטגוריות באתר /
מידע יהודי / הורדות חינם / תוכנות חינם /
תוכנת בבילון תרגום
משמעות החיים / חיים לאחר המוות  / תפילות סגולות  הרצאות שירים
 
 
 
 
 
 שלום גולש יקר !
 הפוך לאתר הבית הוסף למועדפים 
 למענך! אנא גלוש רק ביום חול ומחוץ לשעות העבודה
 קריאה מהנה.
 אימייל : 
olam@olam-jew.com    
 
 
 
רשימת אתרי יהדות וקבלה שהשם זיכה אותי לבנות 
 
 לעמוד הראשי | שאלות ותשובות מעניינות | הפצת יהדות | דפי יהדות להורדה |  בקר/י בפורום שלנו  | תגובות על האתר | על עצמי  | חיפוש באתר

חנות  ספרי קודש
פתחתי חנות ספרי יהדות , קבלה , חומשים , סידורים, ספרים לילדים , דיסקים

הורדת בבילון חינם
הורד ונסה חינם את תוכנת התרגום לאנגלית ולעברית
ולעוד עשרות שפות נוספות

ערוצי קודש בקליק
הורד סרגל ערוצי הקודש
ותוכל לשמוע בכל רגע ערוצי יהדות לחיזוק הנשמה

חוברות משגעות
כנסו לראות את החוברות
החדשות שניתן להזמין
להפצה , אירועים ומזכרות

רוצה גלישה נקייה?
גלוש רק באינטרנט נקי  אינטרנט רימון
השאר פרטים ויחזרו אליך

רוצה קורסים ביהדות בחינם? 
טיפים באימייל חינם:  זוגיות, חינוך ילדים ראייה חיובית...

 
 

מגע הקסם- חוברת מדהימה ומעניינת בנושא נגיעה ואהבה

 

 מגע הקסם 

 

 

 

 

  ברשות ואדיבות המחברת : גילה מנולסון

להערות ותגובות ניתן לשלוח ל:

olam@olam-jew.com
להשיג את ספרי גילה מנולסון באנגלית כאן:
http://www.targum.com/store/Manolson.html

 

דבק-המגע במערכות יחסים
דמיין את עצמך במצב הבא, אתה וחברך מתווכחים בלהט, הרוחות מתלהטות והדציבלים עולים, עד שאתם כמעט צועקים זה על זה, חברך מרגיש שהוויכוח יוצא מכלל שליטה ואומר: "עצור, בא ננסה להירגע", זה לא עובד, אתה עדיין רותח. הוא נשען קדימה, שם יד על כתפך ואומר : "חכה רגע". פתאום, אתה כבר לא יכול, משום מה, להמשיך לצעוק. הכעס שלך שוכך ואתה מסכים, אולי אפילו שלא בלב שלם, להצעה.

 

עכשיו, נניח שאת עומדת לשלם בקופה בחנות. מעולם לא אהבת את החנות הזו, בעיקר בגלל השירות המאוד בינוני שניתן בה. והיום אותו דבר. את מרגישה שאת מחכה כבר שעות כדי לשלם. סוף סוף מגיע תורך. את מושיטה לקופאית האיטית שטר של 50 ש"ח. בד"כ, את לוקחת את העודף מהדלפק. והנה היום נתנה הקופאית את העודף בידך ולרגע הרגשת את חום ידה על ידך. כשאת כבר בחוץ, את שמה לב למשהו משונה. מסיבה לא ברורה, את מרגישה שיחסך לחנות השתפר.

 

עוד מצב דמיוני אחד. את מלצרית במסעדה פופולרית. משכורתך נמוכה, ולכן את ממש תלויה ב"טיפים", שיהוו את עיקר הכנסתך, את מאוד משתדלת להגיע בזמן לעבודה, להיות יעילה ואדיבה ללקוחות, אבל את עדיין לא מרוצה ממה שאת מרוויחה. ערב אחד אחרי העבודה, מישהו מציע לך בשקט דרך להגדיל את הכנסתך. את מחליטה לנסות. למחרת, את עושה שינוי פעוט בשירות שאת נותנת: כשאת מגישה ללקוחה את החשבון, את לא רק מחייכת ואומרת "אני מקווה שנהנית מהארוחה", אלא את גם נוגעת קלות בכתפה, בסוף המשמרת, את שמחה לגלות שהטיפים שלך גדלו בשלושים אחוזים לפחות.

בכל אחד מהמקרים הללו, שהם מקרים אמיתיים, חוית את אחד הכוחות סמויים אך החזקים ביותר הפועלים בין בני אדם : המגע הפיזי.

 

שימו לב, שבאף אחת מהדוגמאות האלה לא מדובר במגע חושני או אפילו במגע של חיבה. ובכל זאת, בכל אחד מהמקרים, הנגיעה בין שניכם עשתה משהו. היא עוררה, בין במודע או בין שלא במודע, רגשות חדשים של חום ופתיחות כלפי השני. גם כאשר לא נלוותה לנגיעה כל תשוקה, היא בכל זאת גרמה להרגשת קירבה והתחברות גדולים יותר.

ניתן להגדיר את הנגיעה כ"דבק המגע" של היחסים בין בני אדם. קח שני משטחים נקיים ודבק המגע מיד יצמיד אותם זה לזה. כך בדיוק פועל המגע בין בני אדם. קח שניים שאין להם התנגדות להתקרב יותר זה לזה, והמגע ביניהם יעשה את העבודה: פתאום הם ירגישו קרובים יותר, יש לנהוג בזהירות בחומר בעל עוצמה כזו, דבק מגע מסוגל לחבר שני שברי צלחת, או שתיים מאצבעותיך.

 

באותה מידה, המגע הפיזי יגרום לך להרגיש קרובה יותר לשני, ולא משנה במי מדובר, בנסיבות או בזמן, בקצרה, כך תרגישי, בין אם ההרגשה הזו היא לטובתך אם לאו, אם היו מייצרים ומשווקים את המגע הפיזי באופן מסחרי, היה צריך לרשום בדיו אדומה את האזהרה הבאה על האריזה: "אזהרה: הזהר מאוד בשימוש, החומר יוצר התקשרות מיידית - וללא אבחנה, וודא, לפני השימוש, שאתה אמנם מעוניין בהתקשרות הזו", גם אם הוראות השימוש במוצר היו מנוסחות באופן ברור וחד-משמעי, ומי שהיה מפנים אותן כבר לא היה נזקק לאזהרה, ניתן היה לנסח אותן כך: "השתמש בחומר רק לאחר נישואיך".

 

המגע, בשלב זה, יעזור לבטא ולמסד קשר רוחני אמיתי. שימוש מוקדם מדי בחומר, יצור תחושות של קירבה ומחוייבות שאין להן על מה לסמוך מציאות!".

ומבחינה רגשית, זה משחק באש - כפי שנראה מיד.

במובן מסויים, התחיל הספר לכתוב את עצמו זמן קצר אחרי שהתחלתי להיות דתית, בתשעה- באב הראשון שחוויתי, השעה היתה בערך שתיים לפנות בוקר, ואני ישבתי על גגו של בית ישן הצופה לכותל. רק קודם לכן למדתי ש"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".

עיסקה לא רעה. אז הסתכלתי לעבר הר-הבית, מנסה לתפוס את משמעות אובדן המקדש ולבדוק אם אני מסוגלת לחוש אבל אמיתי, אולי אפילו להזיל דמעה או שתיים. לא עזר לי לחשוב על עבודת הכוהנים שכבר איננה, ושבין כה וכה לא ירדתי לסוף דעתה. ולכן, ניסיתי להתרכז בשחיקה המצערת שחלה בתחום יחסי האנוש. כמעט מיד, עלו בדעתי יחסי נשים-גברים. יותר ויותר התחוור לי, ככל שהעמקתי לחשוב, שבחברה קיים חוסר בהירות מוחלט בנושא, שהרבה אנשים עוטפים את מערכות היחסים שלהם באשליות, ושנוצר כאב בלתי - נמנע כשהדברים אינם מסתדרים כמו שצריך.

חשבתי על כל האנשים הטובים, הרגישים והאמיתיים שהכרתי, אנשים שחיפשו משהו אמיתי, משמעותי, המחזיק מעמד. ובכל זאת, כקורבנות של זמנם, חוו כשלון וחוסר שמחה. אפילו מי שלא נפגע ישירות, רגישותו ויכולתו לתת אמון ניזוקו נזק בלתי-הפיך, ללא כל טעם. לפתע, הוצפתי בתחושה של אובדן אנושי עצום, ובכיתי.

 

זהו ספר אודות מגע.

רובנו לא מעריכים נכונה את העוצמה הרבה הטמונה במגע של אדם באדם, ואף, מקלים ראש בכך, היהדות - חדה כתמיד באבחנותיה על הטבע האנושי. קובעת שעל גברים ונשים, שאין ביניהם קירבה משפחתית ממשית, לנהוג זהירות ורגישות רבה מאוד בהבעת חיבה פיזית זה לזה. בקיצור, אומרת היהדות: אם אינכם נשואים זה לזה, אל תגעו. אין תימה שיש הרואים בכך הגזמה קיצונית, ולכן, למרות שקיום איסור נגיעה הוא מהותי לחיים היהודיים ולהלכה היהודית לא פחות משמירת שבת או כשרות, יש הרואים בו אתגר גדול יותר. אולם, האמת היא שיש היגיון רב ב"שמירת נגיעה" לכל מי שמתייחס ברצינות ומבקש למצות את מערכת היחסים שהוא נתון בה, וספר זה מסביר מדוע.

(הערה: למרות שהסיפורים הקצרים שיובאו להלן הם אמיתיים, שיניתי את שמות הגיבורים על מנת להגן על פרטיותם).

 

 

"ופתאום שום דבר כבר לא כמו שהיה"

במגע יש עוצמה הגורמת לאנשים להרגיש קרובים זה לזה, וניתן להשתמש בו כדי לבנות וגם כדי להרוס. יש בו נחמה בצד יכולת מניפולציה, באמצעותו ניתן לטפח חברות או לגרום לתלות. המגע מגביר את האינטימיות בין שני אנשים שבאמת אוהבים זה את זה - אך יכול ליצור תחושת קירבה דמיונית כשאין למעשה קירבה כזו.

לכן - נהגו בחכמה ולפני שתרשו לעצמכם להתקשר לאדם אחר, וודאו שהקשר הזה ביניכם הוא אכן אמיתי ומשמעותי ואתם רוצים בו.

הדרך היחידה להיות בטוחים בכך היא להכיר היטב את האדם השני. לכך נדרשת אובייקטיביות. הבעיה היא (ואל תשלו את עצמכם שזה לא כך) שמהרגע שאת או אתה מתחילים לחוות את החום והקירבה שנולדו מהמגע הפיזי, הלכה לה האובייקטיביות...

ומאותו רגע, קל להרגיש שנמצאים בעולם אחר - ש"פתאום, שום דבר כבר לא כמו שהיה". איך ייתכן שחוויה כזו, שהיא לכאורה בלתי מזיקה, תשנה באופן כל כך קיצוני את תפיסת המציאות שלך?

התשובה היא שאם את מאוד מאוד רוצה בדבר מסויים, תוכלי לשכנע את עצמך שהדבר ישנו ברשותך, אפילו אם האמת היא שיש לך משהו שרק דומה לו באופן שטחי, בורא העולם יצר אותנו כך שכאשר איננו נשואים אנחנו מרגישים בחריפות, ולעתים ממש בכאב, את היותנו לא שלמים. שחסר בנו חלק שאנחנו עוד צריכים למצוא, כתוצאה מכך, אחת התשוקות האנושיות החזקות ביותר היא, לשוב ולהרגיש אותה שלמות באמצעות קירבה אמיתית ורוחנית לאדם אחר, מכיוון שהמגע הפיזי גורם לך להרגיש קרוב לאחר, את עלולה לחשוב שאת באמת קרובה, בעוד שלמעשה, להרגיש קרוב ולהיות קרוב הם שני דברים שונים בתכלית! עוצמתו של המגע היא כזו שהיא עלולה לערפל את תפיסת המציאות שלך, עד שנדמה לך שאחד מצרכיך האנושיים העמוקים ביותר בא על סיפוקו. שהקירבה שאת חשה היא אמיתית, אך בזה לא מסתיים העניין, מהרגע שאת מתמכרת לאשליה הזו את כבר לא שוקלת את האפשרות שהאדם הזה, שאליו את פתאום חשה קירבה כזו, עלול להיות פחות ממושלם (או גרוע מזה), או לכל הפחות לא מתאים לך. אלא את עשויה להיתפס למחשבה שהוא אומנם החצי החסר שלך, התגשמות חלומותיך, נוכחתי פעם בדינמיקה קבוצתית של אנשים צעירים, ובחלק גדול מהזמן, התמקד הדיון באשה כאובה מאוד שסיפרה על תחושותיה הסותרות בקשר לחבר שלה: "לפעמים הוא מתייחס אלי נהדר, ולפעמים כמו אל זבל", היא אמרה בדמעות. "אני יודעת שאני אוהבת אותו, אבל חצי מהזמן אני כל-כך כועסת עליו. יום אחד אני חושבת שיש בינינו משהו נפלא, ולמחרת אני רוצה להיפרד ממנו ולא לראות אותו יותר".

בהדרגה הסתבר לנו, המשתתפים, שהבחור שבו מדובר איננו נפלא כל כך ושמערכת היחסים לא היתה נהדרת כל כך, אבל לאיש לא היה האומץ לומר לה זאת. לבסוף נכנס המנחה לדבריה, "הבחור הזה הוא רעל בשבילך", אמר לה ישירות, "את לא יכולה לראות את זה! בשבילך הוא רעל".

מופתעת מעוצמת דבריו, היא התגוננה: "אבל לפעמים ההרגשה כל כך טובה כשאני אתו, כל כך נכונה".

בתגובה, ענה לה המנחה, "אבל הקשיבי לשאר הדברים שאמרת. לא הייתי קורא לו בחור טוב ולא הייתי קורא ליחסים שביניכם יחסים בריאים".

היא הסתכלה עליו כלא מבינה: "אבל אני מרגישה כל כך קשורה אליו".

בקיצור, היא פשוט לא היתה מסוגלת לקבל את מה שאמר. היא ידעה שמשהו לא בסדר, אבל היא לא יכלה לתפוס עד כמה. תוך כדי כך, זכיתי אני להבנה פסיכולוגית חשובה: אנחנו לא אובייקטיבים במיוחד, לפחות (או בעיקר?) במה שנוגע למערכות יחסים, מתוך אין-סוף הסיבות הגורמות לאנשים להסתבך ביחסים "לא בריאים", הגורם המשמעותי המסבך את העניינים, כמעט בכל מקרה, היא המעורבות המוקדמת מדי של היחסים הפיזיים בקשר שביניהם.


 

 

כאשר נוצרת קירבה פיזית ברמה כלשהי, יורד לו אותו ענן ורוד, ועוטף הכל ברגשות חמים ומאירים של אינטימיות. כאשר נוצרת אותה התקרבות, שיקול הדעת במה שקשור לבן-הזוג ולמערכת היחסים, בחלקו הגדול, כבר נמצא מחוץ לתמונה.

כתוצאה מיחסיה הפיזיים עם חברה, האשה הזו היתה כל כך קשורה אליו רגשית, שכאשר החלה להיות מודעת לפגמים הרציניים באישיותו, כבר לא יכלה להשקיף מהצד ולראות את המצב בכללותו.

 

 

 

שיקוי אהבה החזק ביותר

נוכחנו לדעת שיחסים פיזיים עשויים ליצור אשליה של קירבה, המטשטשת את ההסתכלות האובייקטיבית על בן-הזוג ועל מערכת היחסים, ההימנעות ממגע עושה בדיוק את ההפך, כאשר לא מקיימים מגע פיזי, נוצר מרחב שבו יכול להתפתח קשר אמיתי ומשמעותי, וניתנת לך האפשרות להכיר בדבר האמיתי הזה שנוצר ולשמוח בו.

אנדי הוא באמצע שנות העשרים לחייו, נהניתי מנוכחותו בשעור שלי, הוא שאל שאלות נבונות ונראה היה שהוא מפנים הכל ברצינות רבה, דיברנו בקצרה אחרי השעור, והתרשמתי שהוא רגיש ונבון באופן מיוחד, לאחר מכן, נודע לי שהוא ממשיך ללמוד תורה. ובעלי, שגם הוא הכיר אותו, ניחש שהוא כבר בדרכו לקיום מצוות. יום אחד, זמן לא רב אחרי פגישתנו הראשונה, הופיע אנדי בביתנו. "הרגשתי שאני חייב לך את הביקור הזה", הוא אמר, ונראה כאילו משהו רציני מעיק על לבו, "בגלל שקרה לי משהו די מדהים בשבועיים האחרונים, וזה קשור לדברים שדיברת עליהם".

"נשמע מעניין", חייכתי, "דבר!" "דבר ראשון", אמר אנדי, "אם לא אמרתי קודם, אז רציתי שתדעי שכל מה שאמרת על 'פגישות' וכאלה, נשמע לי מאוד הגיוני. כמובן שאני לא יכול להגיד שהייתי ממש מוכן להתחיל ליישם את זה, בעיקר בקטע של הקשר הפיזי, אבל אני חייב להודות שהרגשתי את ההיגיון שבדבר". הוא נשם נשימה עמוקה. "לפני שבועיים, יצא לי להכיר בחורה אחת, שמה דבורה. היא התקרבה לדת בארה"ב, עוד בשנה שעברה, ובאה הנה ללמוד. נראה לי שהיא מאוד נבונה וחברותית, ומאחר שהייתי סקרן בכל מה שקשור לנושא, שאלתי אותה איך ולמה היא התעניינה ביהדות. התחלנו לדבר. היא מאוד הרשימה אותי, דיברנו שעתיים, זה היה נהדר, שידרנו על אותו גל.

"אני רוצה להגיד לך משהו. בהתחלה, בכלל לא הייתי מעוניין בבחורה הזו. למען האמת, לא נדלקתי עליה. חוץ מזה שאי אפשר בכלל לראות איך הבנות הדתיות האלה נראות מתחת לשמלות השק האלה שהן כולן לובשות". "אבל, היא ממש מצאה חן בעיני כבן אדם. ומפני שהיא דתית, לא היה כל מגע בינינו. היה לי משונה שאסור לי לגעת בה, אפילו כבדרך אגב - משהו כמו טפיחה על השכם, למשל - אבל כיבדתי את המניעים שלה. בכל אופן, שאלתי אותה אם נוכל להמשיך לדבר למחרת, ודיברנו כשש שעות - על כל מיני דברים. גם למחרת, וגם לאחר מכן.

בסך הכל, אני מעריך שבילינו קרוב למאה שעות ביחד בשבועיים האחרונים. בשבת, נשארנו ערים עד חמש לפנות בוקר, נהנינו לדבר ופשוט להיות ביחד. וגם אז, שנינו לא רצינו להפסיק. ובמשך כל הזמן הזה, אני נשבע לך, לא נגעתי בה, אף לא בקצה האצבע.

"את יודעת", הוא המשיך, מבוייש משהו, "אני לא אומר את זה כדי להשתחצן, אבל אני חייב להודות שהייתי די מבוקש בין הנערות.

תמיד יצאתי עם הרבה בנות מושכות במיוחד, פחות או יותר עם מי שרציתי. היית צריכה לראות את החברה האחרונה שלי, היא היתה פצצה. ואני מניח שאין צורך לומר שמערכות היחסים שלי לא היו רוחניות במיוחד, ואפשר גם להגיד שרובן לא היו ממש עמוקות. "אבל עכשיו, בפעם הראשונה, קורה בדיוק הדבר ההפוך, כמו שאמרתי, בהתחלה אפילו לא חשבתי שהבחורה הזו מושכת במיוחד. בעיקר משכו אותי הראש והאישיות שלה. אבל עכשיו אני גם משוגע על איך שהיא נראית. תסתכלי, הנה תמונה שלה שאני צילמתי. אני לוקח אותה אתי לכל מקום. חמודה, לא?''

אנדי הוציא מכיסו תמונה, הסתכל בה בחום, והראה לי, נראתה בה בחורה מחייכת, בעלת מראה רגיל למדי. גם אני לא יכולתי לראות מה מסתתר מתחת לשמלת ה"שק" שלבשה. "היא חמודה", הסכמתי אתן. הוא זרח באושר, ולאחר מבט נוסף בתמונה החזיר אותה לכיסו.

"אבל לא זה העיקר", הוסיף אנדי, ושתק, כי גם הוא נזקק לרגע כדי לעכל את מה שעמד לחלוק עמי. "מה שהכי משגע אותי בכל זה הוא שמעולם לא כיבדתי אשה כל כך. וגם, שמעולם לא הרגשתי ככה כלפי מישהי, תוך זמן כל כך קצר. אני יכול לומר, בכל הכנות, שאני אוהב אותה. אני יודע", הוא מיהר להוסיף כדי לא לפגוע באמינותו, "שבטח אין מה להשוות את זה לאהבה שמרגישים אחרי כמה שנות נישואים. ובכל זאת", הוא רכן קדימה והוסיף בהחלטיות, "אין לי ספק שאין כאן סתם התאהבות. זה הדבר האמיתי. כשאהיה - זאת אומרת, אם - אהיה דתי, אני רוצה להתחתן עם הבחורה הזו. ואני עדיין לא יודע איך היא נראית מתחת לשמלה הרחבה הזו. גם לא אכפת לי".

תראו, תראו! חשבתי לעצמי, הלך עוד מאצ'ו!  חברותי ואני תמיד הסכמנו על כך שאחת ההוכחות המשכנעות ביותר לאמיתותה של דרך התורה היא יכולתה להפוך בחורים לבני אדם.

"רציתי לספר לך את כל זה", סיכם אנדי, "בגלל ש'נגנבתי' לגמרי מהעניין הזה. יש לכם ביד חומר נפץ רציני. איך אתם קוראים לזה: "שמירת - נגיעה"? אז אני אגיד לך שזה שיקוי האהבה החזק ביותר שיש",

בדרכו למדרגות, הסתובב אלי ואמר, "את יודעת מה? כדאי לכם לשים את החומר הזה בבקבוקים ולשווק אותו. אני מתכוון ברצינות".

 

 

 

השאיפה למיטב

אני זוכרת שיחה מעניינת שהיתה לי עם מישהו לפני שנים רבות, חזרתי לארה"ב בפעם הראשונה אחרי שהות בישראל, אשר במהלכה נעשיתי, באופן די מפתיע - דתית, בין החברים והמכרים הוותיקים שהתקשרתי אליהם כשהגעתי, היה גם ריק, בן העשרים וארבע, שהכרתי בשנה הקודמת, בעדינות אומר, שאורח חייו של ריק ויחסיו עם נשים לא היו רוחניים במיוחד, אולם, למרות כל הביקורת שלי עליו (ושלו עלי, כמו למשל: חתירתי המשונה לחיים עם משמעות), תמיד היה בינינו קשר אינטלקטואלי חזק והשיחות היו לעתים נוקבות. הפעם, היה נושא הדיון מערכות יחסים פיזיים. בתמצית, ריק לא היה מסוגל להבין איך ייתכן שאהיה מוכנה, בבוא היום, להתחתן עם אדם שמעולם לא נגעתי בו, הדבר נראה לו מגוחך לגמרי. משוגע לחלוטין. או שעברתי שטיפת מוח אן שירדתי מהפסים.

"ריק", הפסקתי אותו, "תן לי לשאול אותך משהו. כבר קרה שהיו לך יחסים רוחניים לגמרי עם מישהי, שרק לאחר זמן רב הפכו לפיזיים?'' הוא חשב רגע. "כן", הוא אמר. "פעם אחת". "טוב", המשכתי, "אז בפעם הראשונה שהיה מגע, לא הרגשת אחרת לגמרי מאשר כשהיית עם נשים אחרות? לא הרגשת שזה משמעותי הרבה יותר?"היה שקט בצד השני של הקו.

"כן", הוא נכנע לבסוף. "אמנם כן". "טוב", אמרתי, "אני אעשה את אותו הדבר. אבל בגלל שאלך עם זה עוד יותר רחוק, אני אמצה את זה אפילו יותר". שוב השתררה לרגע שתיקה. הרגשתי שעליתי על משהו.

"או קיי, קלטתי אותך", הוא אמר. שוב, שתיקה. ואז הוא אמר, "את יודעת, כשאני פוגש בחורה שממש מוצאת חן בעיני, זאת אומרת, כשממש קורה בינינו משהו, אני כמעט ולא רוצה שהיחסים יעברו למישור הפיזי מהר מדי, בגלל שאני מרגיש שזה יהרוס את הקשר".

ביהדות, לא רק שאיננו רוצים "להרוס" מערכת יחסים, אלא להיפך, אנו רוצים להפיק ממנה את מה שאפשר, אנחנו רוצים להפיק את המיטב מהחיים בכללותם, ומבחינה זו, איננו יוצאי - דופן, למעשה, לו עמדת בקרן רחוב, עצרת עוברים ושבים ואמרת להם, "אני עורך סקר: אנא, השב ב'כן', 'לא', או 'טרם החלטתי' לשאלה הבאה. האם אתה מעוניין להשיג את המקסימום בחיים!". סביר להניח שלא רבים היו אומרים לך שהם צריכים לחשוב על זה.

לו היית ממשיך ושואל, "איך אתה מגדיר 'מקסימום" היית שומעת תשובות מגוונות הרבה יותר. עם זאת, רוב האנשים היו ודאי מסכימים עם גישת היהדות ש"מקסימום, מירב", אינו מתייחס לכמות אלא לאיכות, לא להיקף אלא לעומק. במלים אחרות, רוב האנשים באמת מעוניינים לא ב"מירב" אלא ב"מיטב" של החיים. אנשים יהיו מוכנים לוותר על מספר רב של הנאות בינוניות תמורת מספר קטן יותר של הנאות עזות ועמוקות. וכשהדבר מגיע למערכות יחסים, אנשים בדרך כלל רוצים עוד הרבה יותר מזה, בסופו של דבר, רוב האנשים הרגישים - באמת, מעוניינים בשותף אחד לכל החיים, שעמו יוכלו לחוות בצורה העמוקה ביותר את החד-פעמיות של היחסים ויחד ליצור איכות מיוחדת שהיא רק שלהם. כאשר שני בני אדם שותפים לחוויה שאיש מהם לא עבר קודם לכן, הרי זו איכות אמיתית. מכיוון שעיקר עוצמתם של היחסים הפיזיים נובע מהרגשות בין בני-הזוג, הרי ככל שרגשות אלה יהיו בלעדיים. כך תהיה האינטימיות בין השניים. שתחילתה במגע, ייחודית ומשמעותית יותר. את זה ריק הבין. אבל יכול להיות לזה המשך נפלא עוד יותר, ברמה שריק לעולם לא יחווה -מכיוון שאם ידעתם קירבה פיזית רק זו עם זה, הרי שמבחינת המיוחדות של הקשר, אין למעלה מזה.

 

 אני זוכרת דברים שאמרה לי חברתי הקרובה רחל. רחל חיה חיי חברה חילוניים טיפוסיים לפני שהיא הכירה את היהדות, כשהיתה בת עשרים ומשהו. לאחר שפגשה באיש שאתו רצתה להתחתן, הקפידו שניהם ביותר על ההלכה, ונגעו זה בזו לראשונה רק לאחר החופה, בחדר הייחוד. מכיוון שהייתי אז עדיין רווקה, הייתי סקרנית מאוד לדעת במה מדובר (במיוחד מה שקשור לחדר הייחוד). שאלתי את רחל איך היה לגעת סוף סוף באדם שעמו היא התכוונה לחיות את שארית חייה. ואם לא אכפת לה שאני שואלת (זאת אומרת, כמובן שזה בכלל לא העסק שלי, ובכל זאת...), אז מה הם בכלל עשו שם?? רחל חייכה למשמע השאלה וקצת הסמיקה, אבל בכל זאת שמחה לענות לי (כפי שחשבתי שיהיה).

"טוב", היא אמרה, ונראה היה שהיא נהנית מהזכרון, "אני לא יכולה לדבר בשם אחרים. אני מניחה שהם מתחבקים ומתנשקים. אבל בשבילנו, ההרגשה היתה כל כך עזה וטעונה, ששנינו לא הרגשנו את הצורך גם בכך. פשוט החזקנו ידיים, ישבנו והסתכלנו זה בזה. זה הכל. וזה היה מספיק".

הסתכלתי עליה ולא האמנתי. את מחכה כך וכך חודשים עד שמותר לך לגעת סוף סוף באיש שאתו את מתחתנת, ואז, כשבא הרגע, כל מה שאתם עושים זה נותנים ידיים? אבל אחרי ההלם הראשוני, תפסתי את העניין, דווקא המגע הפשוט היה כל כך נפלא, משום שלרחל ולבעלה היתה זו הפעם הראשונה שהם הרגישו עוצמה רבה כזו כלפי אדם אחר, ופתאום, הבנתי עד כמה שניהם, במחשבה לאחור על יום נישואיהם, וודאי חושבים לעצמם  "לו היתה זו הפעם הראשונה בכל..".

 

בעיקרו של דבר, כולנו רוצים משהו מיוחד. ברם, בכל פעם שיש לך קשר פיזי עם מישהו, לפני בן-זוגך המשמעותי, רגישותך מתקהה. כתוצאה מכך, אותו קשר אולטימטיבי יהיה, ללא ספק, פחות מיוחד. אז למה רוב האנשים מקיימים מערכות יחסים, גם כשידוע להם שייתכן שלא יחזיקו מעמד? הרי בכך הם פוגמים באפשרות העתידית לחוות את ההתעלות ה"גבוהה" ביותר?

התשובה היא רבת-פנים: ראשית, לא ייאמן מספרם של האנשים שעד יום מותם, כנראה, אינם מקדישים מחשבה רצינית לשאלה מהו ה"מיטב" בחיים, שלא לדבר על איך משיגים אותו. שנית, אפילו אם האדם הוא אדם חושב, לא סביר להניח שהוא ישקול לנהוג בדרך אשר נראית לו זרה לגמרי, הגיונית ככל שתהיה.

שלישית, גם אם האפשרות הזו היתה נשקלת בידי מישהו, החברה איננה מקלה על זאבים בודדים. היא מפעילה לחץ כמעט בלתי-אפשרי להיות "נורמלי", על-פי הגדרת ה"נורמליות" המעודכנת לאותה שעה. (בעולם החילוני, זה יכול להיות מביך עד מאוד, כמעט בלתי-נסבל, להגיע לגיל מסויים מבלי להתנסות בחוויות מסויימות. כתוצאה מכך, אנשים רבים עוברים התנסות מינית ראשונה ולא מרגשת או עמוקה במיוחד, לא בגלל שהשותף היה "האדם הנכון", אלא, כפי שאמר לי פעם מישהו במשיכת כתף, "הגיע הזמן") ולבסוף, התשובה הברורה ביותר היא: לא כל מי שניחן במספיק בטחון כדי להיות עצמאי בדיעותיו, ניחן גם בכוח הרצון הנדרש כדי לדחות סיפוקים מידיים, אפילו אם אותם סיפוקים הם מזעריים לעומת אותה הנאה שהוא עתיד לאבד משום כך. (חישבו על כל המנסים לרזות, שעבורם המחיר של רגע מתוק של זלילה אסורה הוא שנים של מלחמה בהיקף המותניים).

 

ולכן, כדי להצליח בחיים, אתה צריך את הדברים הבאים: ידיעה ברורה של היעד שלך, אסטרטגיה שתשמש אותך להשגתו, אומץ לב לעמוד על הדברים שאתה משוכנע בהם ומשמעת עצמית. מי שמצוייד ביתרונות אלה, בנוסף לנחישות ולרצון לחוות את ההנאות היסודיות והעמוקות ביותר בחיים, לא יהיה מוכן להתפשר. הוא לא יאמר, "אז מה קרה? אני אתגפף קצת עכשיו ובכך אקריב מעט איכות וחד - פעמיות בעתיד. מספיקים לי שבעים אחוזים של חיים איכותיים עם מי שאבלה את שארית חיי לצידו".

כפי שכבר אמרנו, היהדות אינה השיטה היחידה המגדירה את ה"מירב" כ"מיטב" או המעודדת את החיפוש אחרי ההנאות העמוקות של החיים, היהדות מיוחדת בכך שהיא איננה מסתפקת במס שפתיים מבוייש בכל הקשור לאידיאל הזה ("כן, כנראה שאני רוצה שהכל יהיה מיוחד, אבל..."). היא ממש דורשת שלא להתפשר ולהפסיד. בכך שהיהדות מבקשת שתוותרי על יחסים זמניים שרק יפחיתו מעוצמת הייחוד של הקשר האולטימטיבי, היא למעשה מכוונת אותך לטוב ביותר שיש לחיים להציע.

 

 

 

פגיעות, צלקות ונבואה המגשימה את עצמה

איננו מרבים לחשוב על זה, בדרך כלל, אבל בני אדם הם יצורים פגיעים ביותר. נפלת על הפנים, אתה עלול להזדקק לתפרים, סובבת את הרגל לא נכון, ואת עלולה למצוא את עצמך עם רגל שבורה. מזלנו, שבאופן טבעי הגוף מרפא את עצמו, אך גם טיפול רפואי הולם עשוי להשאיר צלקות או נכויות כלשהן.

הדבר נכון גם לגבי רגשות. לטראומת ילדות למכאובים חדשים עשויות להידרש שנים עד שהם נעלמים. כשם שאדם פגיע פיזית, הוא גם שביר רגשית.

פעם אחת, כשהצגתי את עצמי ואת נושא השיעור לקבוצה, שמתי לב להבעה רצינית עד מאוד בפניה של אשה שישבה באמצע החדר.

התחלתי את השיחה כפי שאני עושה תמיד, אמרתי שהגישה הדתית להיכרויות, בחלקה, מכוונת לכך שרגשית, אנשים ישקיעו את עצמם כמה שפחות ביחסים המועדים לפורענות, כשהסתכלתי לכיוון האשה, ראיתי שהיא שעונה לאחור בכיסאה, ידיה שלובות ועל פניה הבעה כאובה ומכווצת. נתתי דוגמא ליחסים לא מוצלחים, שבהם רק אחד הצדדים מעוניין במחוייבות ארוכת-טווח. פניה התקדרו והיא הנהנה בראשה, כמעט בלי משים.

"אהה", חשבתי. "כנראה, שמשהו כזה קרה לה". הבאתי דוגמא שניה, של מערכת יחסים שהסתיימה לבסוף בכאב רב מכיוון שיעדיהם השונים של שני הצדדים לא עלו בקנה אחד. הבעתה נעשתה עוד יותר מיוסרת, היא נאנחה בכבדות ושוב הנהנה בראשה, הפעם באופן גלוי ביותר. "אוי ואבוי!",

חשבתי לעצמי, "גם זה?" היססתי אם להמשיך אבל לא היתה לי ברירה. נשמתי עמוק ונתתי את הדוגמא השלישית והאחרונה, על מערכת יחסים שאיננה בריאה מבחינה פסיכולוגית. לא הייתי מוכנה למה שקרה אחר כך: עיניה של האשה התמלאו דמעות והיא קמה ויצאה ללא אומר.

ללא ספק, אשה זו סבלה מאוד. לו היו אלה ייסורים פיזיים, בוודאי היינו מוצאים אותה שוכבת בבית-חולים.

 

רוב בני האדם זהירים למדי בכל הנוגע לנטילת סיכונים פיזיים. אדם שעיניו בראשו, לא יקפוץ מקרש - קפיצה מבלי לדעת אם יש מים בבריכה שמתחתיו. הסיבה ברורה: איש אינו רוצה להיפגע. לעומת זאת, קשה הרבה יותר לזהות ולהתייחס ברצינות למצבים מסוכנים מבחינה רגשית.

 

האמת העצובה היא, שכאשר נגרם נזק רגשי הוא הרבה פחות בולט, ולכן אנשים רבים מאוד חושבים "לעזאזל הכל", מזנקים רגשית לבריכות ריקות ממים ואחר כך סובלים מפגיעות, שניתן להשוותן לפצעים פתוחים ולעצמות שבורות. רובם אפילן אינם מודעים להיקף פגיעתם. אבל נפשו של אדם עשויה לסבול לא פחות מגופו. ולמרות שאולי הזמן מרפא הכל, יתכן שלצלקות הנותרות תהיה השפעה מהותית.

היתה לי פעם פגישה קצרה עם בחורה בת שמונה עשרה שהיתה מאוד לא שמחה.

דנה גדלה בלוס אנג'לס (מעוז טשפיות והרוחניות...) ומגיל צעיר הסתובבה בחברה "אינית" (שבמושגים של העולם הדתי, ניתנת להשוואה לנהיגה מטורפת בכבישים). היו לה קשרים אינטימיים עם מספר בחורים, שנכנסו ויצאו מחייה בזה אחר זה. היא הגיעה לארץ בעקבות חבר שלה, ואז פגשתי אותה. זמן קצר לאחר שנחתה כאן, הוא סיים עמה את הקשר. היא היתה מיואשת ודבריה הסבו לי כאב.

"אני כבר לא מסתבכת יותר בקשרים", אמרה מבעד דמעותיה, והמרירות העמוקה שבקולה חדרה בי כפגיון. "אני לא רוצה כל קשר עם גברים, עד סוף חיי".

מעולם לא ראיתי אדם כל כך מפוכח בגיל כל כך צעיר. הרגשתי כאילו אני מקשיבה לאשה מבוגרת ועייפה, שכבר עברה כמה תהליכי גירושים ממספר בעלים מתעללים ובוגדניים. ואילו דנה, לפי גילה, בקושי הגיעה לבגרות.

 

אם חשוב לנו שלא רק גופנו יהיה בריא אלא גם נפשנו, עלינו לטפל בה באותה מידה של תשומת לב. אסור לנו להעמיד את עצמנו במצבים המסכנים את שלומנו הנפשי, כשם שלא נעמוד על צוק מט ליפול.

צריך להבין עד כמה זה קל להגיע לפי-תהום. מעטים התחומים בחיים שמעורבת בהם יותר עוצמה רגשית מאשר ביחסי נשים-גברים - ולכן הסיכון כאן רב יותר. כאשר את יוצרת קשר עם מישהו את 'מפקירה' את רגשותיך. את מסירה את מנגנוני ההגנה-העצמית שאת מציבה ביחסיך עם אחרים. את מרשה לעצמך להיות פגיעה. אפילו כאשר אין מגע פיזי ביניכם, יש לך הרבה מה לאבד. הוסיפי לתמונה את עוצמת הקשר שנוצרת מהקירבה הפיזית, ואז יש הרבה הרבה יותר מה להפסיד.

 

בכל פעם שמסתיימת מערכת יחסים, את משלמת מחיר. בטחונך ביכולתך להבחין בין מה שהוא אמיתי ובין מה שאיננו כזה, הולך ומתערער. את כבר לא מאמינה שיחסים יכולים להיות קבועים ושאנשים הם טובים, במיוחד אם הם בני המין השני. ובסופו של התהליך, לא נשאר בלבך דבר מאותה אופטימיות שהיא כה חיונית לשמחה בחיים.

המצב הזה עצוב לכשעצמו. אך כאן גם נוצר מעגל קסמים. בפעם הבאה שתפגשי מישהו שמעניין אותך, כבר תהיי בעמדת הגנה. כבר לא יהיה בך אותו אמון שיאפשר לך להיפתח בקלות בפני אדם אחר. כתגובה לכך, הוא עשוי לחוש בהסתגרותך, לאבד עניין ולסגת ממערכת היחסים, מה שפעם נוספת יכרסם ויפגע באמון הבסיסי שלך. כתגובה, תתחפרי עמוק יותר בקונכיה המגינה עליך, ותפחיתי עוד יותר את סיכויי ההצלחה בפעם הבאה. הפיכחון, אובדן האשליה, מפנה את מקומו ליאוש, ההופך לנבואה המגשימה את עצמה.

הדרך האחת להימנע מחבלה קשה שכזו, היא להימנע מליצור קשר עם אדם אחר לפני שיש בטחון בקשר. כאשר דוחים את האינטימיות עד להיווצרות אותו בטחון של קשר קבוע, מבטיחים בכך את השמחה העתידית.

פעם אחת, כאשר דיברתי בפני קבוצת בנות דתיות על הערך המעשי שבהקפדה על "שמירת- נגיעה", התפרצה לדברי בחורה, שעד אז שלחה בי מבטים קרירים. "קל לך לדבר", היא אמרה, "בעלי התשובה הספיקו לכייף לפני שנכנסו לעניינים. ומה אתנו!?"

מיד הצטרפה מישהי אחרת וקראה "נכון!", ולפני שהבנתי מה קורה, נשמעה מקהלה של נשים שקראה "בדיוק כך!" כששככה ההתפרצות, סיכמה דוברת הקבוצה: "את לא מבינה", אמרה, "אנחנו אפילו לא יודעות מה אנחנו מפסידות!" כולן חיכו לתגובתי.

 

"זאת בדיוק הנקודה שלי", עניתי, "אתן לא מפסידות כלום".

הן שתקו כלא מבינות. איך ייתכן שאינן מפסידות כלום?

בעולם בכללו, רבים דבקים ב"עקרון ההתנסות" עד קיצוניות. ומניחים שככל שהם יטעמו יותר ממה שיש לחיים להציע. כך הם יהיו מנוסים, רחבי דעת ומועשרים יותר. בכל מישור שהוא, נחשבת אי-ההתנסות להפסד. אולם, במקרים רבים מדי, הכף בהחלט נוטה לצידה של התמימות.

אני יודעת שכבר זמן מה אין התמימות נחשבת למעלה חשובה. במיוחד אצל בני נוער חילוניים. תמימות ופופולריות אינם בדיוק עולים בקנה אחד...

אמת, השאיפה הילדותית הזו להיות "איש העולם הגדול" פוחתת בעוצמתה לאחר גיל ההתבגרות. וכיום, עם קיומן של תופעות 'מלבבות' כגון מגיפת האיידס וההתמכרות הנרחבת לקוקאין, ישנן מגמות של נסיגה באופנות מסוימות, עד כדי כך שכבר מקובל להיות שמרן יותר מבעבר. אך למרות שהתנהגויות מסוימות כבר אינן פסגת המאוויים, עדיין קוסם המסתורין שבהתנסות בוגרת. ההתנסות היא עדיין שם המשחק.

לחיות פירושו לחוות. זה ברור. אך היהדות תובעת שאין להתנסות ולחוות בלא אבחנה וכמטרה בפני עצמה. יש להתייחס להתנסות כאל אמצעי מובחן מאוד למטרה נעלה: להפוך לאדם יותר רגיש מבחינה רוחנית, ובסופו של דבר לאדם מאושר יותר, שלא כמו אחוז מסויים של בני הנוער הלא דתיים, אני סבורה שרוב האנשים שגדלו בבתים מסורתיים כלשהם, אינם שואפים לחיים של מין, סמים ומוסיקת רוק, ובכל זאת, משיכה למשהו שנמצא "אי-שם", אפילו משהו שנדמה תמים כמו "מעט" מגע בין גבר ואשה, יכול מאוד להיות ביטוי מעודן לאותו רצון שלא "להפסיד" יש פיתוי רב "להתפתח" באמצעות מעט התנסות שהיא לכאורה בלתי-מזיקה, רבים נפלו בפח הזה, עשו לעצמכם טובה גדולה - אל תתפתו!

 

אם את עדיין לא משוכנעת, שאלי מספר בעלי תשובה רגישים וכנים, אם היו משנים משהו, לו ניתנה להם ההזדמנות לחיות את חייהם מחדש, עקבתי אחרי רבים שהתקדמו בדרך היהדות, החל מצעדיהם הראשונים ועד ש"התאקלמו", ואני גיליתי את אותו מהלך מחשבה ביניהם, שבסופו מסקנה כמעט גורפת.

בשלב הראשון, כאשר אנשים (שקודם לכן "עשו חיים" בעולם החילוני) רק מתחילים להכיר את היהדות, הם אומרים: "אני שמח שהגעתי ליהדות בשלב זה של חיי ולא לפני כן. לא הייתי רוצה להפסיד הרבה מהדברים שעשיתי עד כה, ביניהם חוויות אדירות שלא הייתי מוותר עליהן עבור כל הון שבעולם. אבל עכשיו הגיע הזמן להמשיך הלאה ולהיות דתי".

לאחר זמן מה, משתנה מעט השקפתם על העבר. הם יגידו: "הלוואי ולא הייתי מתנסה בכל מה שהתנסיתי בו לפני שנעשיתי דתי. זאת אומרת, החוויות האלה נתנו לי משהו וידוע לי שלולא מה שעברתי לא היתה לי כיום אותה הבנה של היהדות והערכה כלפיה. אבל עדיף היה לו יכולתי ללמוד הכל ישר מהתורה ולדלג על כל העניינים האלה".

בשלב מתקדם עוד יותר, במיוחד אחרי שהם נישאים, משתכלל הפזמון ונשמע בערך כך: "מגעיל, כשאני חושב על חלק מהדברים שעשיתי לפני שהכרתי את היהדות. אני יודע שלה' היו סיבות משלו לגרום לי לעבור בדרך שעברתי בה אבל הייתי עושה הכל כדי לגדול בבית דתי. תודה לא-ל שילדיי יהיו דתיים מלידה". (לא חבל שרק הראייה לאחור היא מושלמת?).

דחיית "עקרון ההתנסות" חזקה במיוחד בכל הקשור למערכות יחסים. מדוע? ראשית לכל, בגלל הבעיה המאוד משמעותית, שדנו בה אובדן הרגישות והייחודיות החד-פעמית שנועדו לקשר האחד והיחיד. כל מעורבות קודמת שנשמרת בזכרונך עומדת בדרכה של הרגשת המיוחדות המוחלטת עם בן- הזוג, שרובנו כל כך משתוקקים לה.

היבט אחר, ולא נעים במיוחד, הוא עניין ההשוואות. כל מערכת יחסים הקודמת לנישואיך, פותחת את הדלת לאינספור השוואות בין בעלך לעתיד לחבר שהיה לך בעבר, השוואות שאינן מועילות לך או לו, מכיוון שלא בכל הקשר או היבט, תהיה ידו על בעלך על העליונה, נפלא ככל שהוא יהיה, חברתי, חנה, סיפרה לי משהו שאמר אחד המשתתפים

בשיעוריה. באותו שיעור, היא הצביעה על כך שבהעדר בני-זוג אחרים להשוואה עם בן-זוגך הנוכחי, יתחזקו נישואיך, בעוד שזכרונות מהעבר עלולים רק להזיק. מיד קם אחד המשתתפים (שאשתו, אני מניחה, לא היתה נוכחת) העיר (בפומבי!) את ההערה החביבה שלהלן: "אני יודע למה את מתכוונת. אני נשוי שנתיים ואני באמת אוהב את אשתי, אבל אפילו ברגעינו האינטימיים ביותר, אני לא יכול להימנע מלחשוב על חברתי לשעבר".

כשחנה סיפרה לי את זה, התכווץ כל שריר בגופי. באופן אישי, לו הייתי אשתו של אותו אדם והייתי שומעת מה שהוא אמר, הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי וחופרת לעצמי בור ונכנסת לתוכו. בכל פעם שאני משמיעה הערה זו בשיעור, מוכיחים לי מבטי התלמידים שאינני לבד בתחושותי אלה. התגובה הכמעט אחידה שאני מקבלת, בקול או במבט, היא: גועל נפש. ואלה שאינם מגיבים כך, נראים בדרך כלל כמרגישים מאוד לא נוח בקטע הזה, (כנראה בגלל שחשבו מחשבות דומות לאלה של אותו אדם.) אפילו בלי קשר לאובדן הייחודיות ולהשוואות הבלתי-נמנעות, רוב האנשים, לאחר שמצאו את שותפם האמיתי לחיים, אינם מתענגים במיוחד על זכרונות קשריהם הקודמים. עם זאת, לזכרונות האלה יש נטיה מעצבנת, הם אינם נעלמים במהלך החיים אלא צפים ועולים בזמנים הכי פחות מוצלחים. כפי שתיאר זאת מכר שלי, הזכרונות הם כמו זבובים טורדניים החגים סביב ראשך. סביר להניח, שרוב בעלי התשובה הרציניים, אחרי שהם נשואים באושר, היו שמחים מאוד לו ניתן היה למחוק במחי יד את כל מערכות היחסים שלהם בעבר, הטובות והרעות. אשה אחת אמרה לי, ובמלוא הרצינות, שלו היה אפשר בעזרת ניתוח בראש לסלק כל זכרון מכל חבר שהיה לה, זולת בעלה, היא היתה עושה את זה.

סיכומו של דבר: את לא "מפסידה" בזה שעכשיו את לא עושה משהו, שבעתיד תתחרטי שעשית. באותו עתיד, כאשר תהיה נשואה באושר לשותפך לחיים, לא תצטערי על כל אותן חוויות ש"פספסת". את תדעי בבטחון שלא הכרת קודם לכן, שהדבר היחידי שהפסדת הוא מה שצופן לך המחר, יש אנשים שכאשר הם שומעים את הטיעונים בעד הימנעות מכל קירבה פיזית עם בן המין השני עד לנישואים, חשים בקונפליקט עצום בין שכלם והרגשותיהם. כמעט כל אדם חושב ובוגר בנפשו מודה שיש ברעיון היגיון רב. אולם, המחשבה על ביצוע ממשי של הרעיון עשויה לעורר בהם אימה. יש כאלה שהאפשרות לפעול בדרך זו מרגיעה אותם בדיוק כמו קפיצה מצוק לתוך בריכה של מי קרח. לאחרים, שרק שוקלים את העניין בדרך אגב, יכול הדבר לגרום להתקף חרדה ממשי. (בין שאר הסימפטומים: קוצר נשימה, הרגשת לחץ בחזה ושיתוק זמני).

אך, צחוק בצד: בעוד שמאחורי כמעט כל ההתנגדות לגישה היהודית להתקשרויות מסתתר ה"פחד מפני הבלתי נודע", ולא טיעונים אינטלקטואליים, ישנם מספר נושאים עקרוניים הראויים להתייחסות, המועלים בדרך כלל על ידי אנשים לא דתיים. להלן השאלות הנשאלות ביותר.

ש. איך תדעו אם יש ביניכם התאמה מינית, אם לא ניסיתם קודם?

אני מנסה לומר, כהערה מקדימה בלבד, שאין כל יסוד אובייקטיבי ב"צורך" להתנסות במה שזה לא יהיה, עם בן-הזוג הפוטנציאלי, הצורך הזה הוא תוצר ברור של הנורמה החברה, בשנות ה-50 במאה הזו, למשל, הבחורה ה"טובה" הממוצעת, לא דאגה שאין היא מכירה מספיק את בעלה לעתיד, והבחור הממוצע גם לא "נלחץ" מהמחשבה על נישואים עמה, כנראה שגם ללא הכרה אינטימית מלאה של השני חשו בטוחים בבני-הזוג שבחרו להתחתן עמם, "בסדר", ישאל הספקן, "אבל איך את יודעת שלאותם תמימים מהדור הישן, כשכבר היו נשואים, היו יחסי מין טובים? בהתחשב בסטיגמה שהיתה אז לגירושין, סביר להניח, שהיו מתוסכלים רבים שהשלימו עם כך שהם נידונים לבלות את שארית חייהם עם מישהו, שמאוחר מדי התברר שתחכומו החושני דומה לזה של היפופוטם" במלים אחרות: לדורות הקודמים, מסכנים, לא אישרה החברה איסוף נתונים חיוניים מסויימים על בני-הזוג הפוטנציאליים, וללא ספק הם סבלו מכך, לנו, החיים בתקופה נאורה ורבת-מזל, יש גישה למידע שכזה, אז למה שלא להשיג אותו ולהרוויח מכרח אד הסיבה לצורך הכמעט כפייתי היום לנסות כל דבר לפני שמתחייבים אליו, היא עמוקה יותר מאשר עצם אי-הנכונות לוותר על "הזדמנות הפז" הזו, עובדה היא שבמידה

זו או אחרת, כמעט כולנו קורבנות של הגישה המאוד לא טבעית ולא בריאה למיניות של החברה המודרנית - גישה המשקפת אי-הבנה חמורה של הטבע האנושי, וכתוצאה מכך, וזה גלוי לעין, היא איננה מצליחה להביא אושר וסיפוק אמיתי למספר גדול של אנשים.

שגיאתה החמורה של החברה המודרנית היא התייחסותה הנפרדת לגוף ולנשמה המפעילה אותו. תופעה מצערת זו נצפית בעיקר ברפואה, שבה הרופאים נוטים לטפל בגוף עם מעט יחס, או העדר יחס כלשהו לנפש, ואינם מבחינים עד כמה משפיע מצבו הרוחני של האדם על בריאותו הגופנית.

היהדות מתייחסת לאדם בשלמותו, הגוף והנפש אמורים לפעול יחדיו, תפסיד הנשמה להגדיר את זהותו של האדם ותפקידו של הגוף לממש זהות זו.

מהיבט הוליסטי (''שלמותי") זה, נוכל להסיק מסקנה יסודית על המיניות: קירבה פיזית שאין בה קירבה רגשית אינה מהווה ביטוי אמיתי של האני, יש, עם זאת, רבים הסבורים בתמימות שניתן להפריד בין הגוף לנפש, לפי תפיסה זו, אנו מסוגלים לדחוף לארון את רגשותינו המכבידים (למשל: ''אני לא כל כך מרגישה משהו מיוחד כלפיו") ולצאת לרחוב כיצורים פיזיים משוחררים, מבלי להרגיש שהשארנו את עצמיותנו האמיתית בבית.

בחוגים רבים, ההפרדה הזו בין גוף לנפש כל כך רווחת שאפשר לשאול באותה מידה של ענייניות: "איך אתה בכדורגל?" כמו: "איך אתה בנשיקות?" ולא להרגיש שיש הבדל מהותי בין שתי השאלות. זאת, משום שהתחלנו לראות במיניות, מיומנות פיזית נפרדת מן הרוח - מיומנות, שכמו פעילות ספורטיבית, ניתן להעריכה, מתוך ריחוק, במושגים של ביצוע. וכך מעודדים אנשים להפוך את עצמם לסכיזופרנים. מהיבט זה, אפשר להבין מדוע אנשים כה חוששים ממחויבות לכל החיים למישהו שיכולתו ה"ביצועית" אינה ברורה. ככלות הכל, האם היית מתחייב למשחק-זוגות בטניס לכל החיים עם שותף שמעולם לא ראית אותו אוחז במחבט?

אינטימיות פיזית איננה ענף ספורט או הופעה הניתנים להערכה על-פי נקודות, על ידי מבקר מהיציע. המיניות היא דרך לביטוי העצמי, ואי אפשר לראותה במנותק מהאדם השלם. בנקודה זו, אני שואלת: "מה לדעתכם יוצר יחסים פיזיים מוצלחים?'' מיד נשמעות התשובות: "אמון". "אכפתיות". "תקשורת". "הרגשה של חיבור וקירבה אמיתיים". "הרצון לשמח את השני". "זה נשמע", אני עונה, "שרובכם מרגישים שהמרכיב העיקרי הוא התוכן הרגשי של מערכת היחסים". אנשים מהנהנים. "יש עוד משהו?''

ותמיד יש מישהו שמוסיף בחיוך: "הטכניקה".

חיוכי הסכמה מתפשטים על פני רבים נוספים.

"גם זה", אני מסכימה. "עכשיו אני עומדת לתאר בפניכם שני מצבים היפוטתיים. הגידו אתם לאיזה מהם תעדיפו להיקלע.

"בתרחיש הראשון, את מחליטה להתחתן עם מישהו שהיה לך קשר אינטימי אתו מאז תחילת היחסים ביניכם. ברמה הפיזית, ידוע לך בדיוק מה תקבלי ומה יש לך לתת. מצד שני, את כבר לא ממש אובייקטיבית לגבי בן-זוגך, והיבטים לא-פיזיים שונים של היחסים ביניכם לא הועמקו במידה מספקת.

"כיום את נשואה, וכפי שציפית את נהנית ממערכת היחסים הפיזיים ביניכם. אולם, את מתחילה לשים לב לתכונות מסויימות של בן- זוגך שלא הבחנת בהן קודם לכן או שהתעלמת מהן. לבסוף, את תופסת שהיבטים מסוימים של אישיותו, הטבועים בו עמוק, ממש מפריעים לך או אפילו גורמים לך צער ממשי, ושחסרות לו תכונות מסוימות שקשה לך לתאר את המשך חייך בלעדיהם. ההבנה הזו מתחילה לעמעם את סיפוקך מחייכם האינטימיים, מכיוון שמעבר להנאה הפיזית, את לא מרגישה באותו הקשר האמיתי שפעם חשבת שיש ביניכם. זה התרחיש הראשון".

אני עוצרת בנקודה זו. בדרך כלל משתרר שקט (המבטים על פניהם של רבים מגלים לי שהתמונה הזו מוכרת להם וגם מבלי שנישאו).

"ועכשיו למצב השני", אני ממשיכה. "את מחליטה להתחתן עם מישהו שעמו לא היה לך כל מגע פיזי. הודות לכך, הצלחת לשמור על מידה רבה של פרספקטיבה לגבי אישיותו של בן- הזוג, וכך נוצר מרחב שבו יכלה מערכת היחסים להתפתח במישור האינטלקטואלי, הרגשי והרוחני. מצד שני, אינך יודעת למה לצפות מהקשר הפיזי מבן-זוגך, ואם את חסרת נסיון קודם, גם מעצמך.

"כעת את נשואה, וכפי שציפית, היחסים הרוחניים ביניכם נהדרים ומשתפרים כל הזמן. אבל חייך האינטימיים לא היו זוכים במקום בתחרות לזיקוקים וברקים. "באיזה מצב תעדיפי למצוא את עצמך?''

לרוב האנשים לא נדרש זמן רב כדי לבחור.

אפשר להסביר לחברה איפה בדיוק וכמה חזק לגרד לך את הגב בשעת הצורך, אבל כמעט שלא ניתן ללמד מישהו להיות אותו אדם שאת זקוקה לו, כדי שתוכלי להרגיש, ברמה עמוקה הרבה יותר, מה שאת רוצה להרגיש באותו מגע, "טכניקה היא דבר נלמד, אישיות, איננה", הקשר הרגשי בינך לבין בן-זוגך יכתיב לפחות תשעים אחוזים מההנאה והסיפוק שתחווי במערכת יחסי המין שלכם. הקשר הזה יתבסס על כך שכל אחד מכם יהיה האדם שבן-זוגו יוכל לאהוב. אדם אהוב, הוא בדרך כלל אדם שיש לו תכונות הנחשבות לאהובות, כגון נדיבות לב, נכונות לתת, רגישות וכו', בנוסף לאי אלו מאפיינים ייחודיים, הגורמים לשני להרגיש שיש "כימיה" ביניהם, כפי שקוראים לזה היום. אין צורך ביחסים פיזיים כדי לברר אם אותם "תשעים אחוזים" אכן קיימים.

עשרת האחוזים הנותרים הם ה"איך". כל מי שהוא בעל גישה בריאה להתבטאות מינית, אינטליגנציה מינימלית ורצון ללמוד ולהתקשר, יכול ללמוד אותם בקלות אחרי הנישואים.

ההתנסות המינית הקודמת, איננה רלוונטיות, למעשה, להצלחת הנישואים. ייתכן שהיא אפילו מזיקה לה. מה שחשוב הוא הכרת אישיותו של בן-הזוג. וזאת משום שבמהותה, הקירבה הפיזית איננה יותר או פחות מהרוח המפעימה אותה, ולכן, אם שאלותיך בדבר טבעו האמיתי של בעלך לעתיד נענו, ואת גם יודעת מי את - את יכולה להירגע, מכיוון שרוב שאלותיך על חייך האינטימיים בעתיד נענו גם הן.

ש. האם אין כאב היחסים שכשלו הכרחי להתפתחות האישית? האם אין בדבריך המלצה לאנשים להתגונן מפני "העולם האמיתי"?

שאלה זו יכולה להישאל רק בהנחה שיש משהו שהוא "העולם האמיתי" - איזו מציאות חברתית גלובלית שבה נדרשת, בין היתר, מידה מסוימת של כאב כדי להגיע להתפתחות האישית המירבית.

 

הטעות שבהנחה זו ברורה לכל מי שמשקיע בה יותר משניה של מחשבה. "העולם האמיתי" הוא מושג סובייקטיבי בלבד, המוגדר על-ידי הסיכונים הפיזיים והרגשיים שישנם באורח חייו של כל אדם. בדיוק כשם שכולנו נוטים להגדיר אדם כדתי קיצוני אם הוא דתי מאתנו וכופר אם הוא פחות דתי מאתנו(!), כדי בהכרח, נובעת תפיסתנו את "העולם האמיתי" ממציאות חיינו האישית. אם אתה בא מהמעמד הבינוני-גבוה, בוודאי תתייחס לחיים בשכונת התקוה כאל סיוט מסרט אימים, ולאנשים החיים במאה שערים, בירושלים, כאל "מיושנים" החיים בבועה מלאכותית משלהם. אורח חייך, לעומת זאת יהיה, כמובן, הטבעי והנורמלי ביותר, אולם, צעיר החי בשכונת התקוה ילעג לחיים שלך, על שהם לא יותר "אמיתייס" מחייו של תינוק בעריסה, בעוד תושב מאה שערים יתייחס לחברה שלך באותו חשש שבו אתה מסתכל על שכונת התקוה. על פי רוב, כל תרבות יוצרת את המציאות החברתית שלה על בסיס ערכיה המסויימים, לדוגמא, חברה המעריכה תיחכום, לימוד עצמי על ידי ניסוי וטעייה והתנסות בכאב רגשי כתנאי לבגרות, תיצור קיום מסוג אחד לחבריה. חברה המחשיבה תמימות, שאיננה רואה כל ערך ב"סבל" חינוכי, ומתייחסת ברצינות רבה מאוד לכאב רגשי, תיצור קיום מסוג אחר לגמרי.

השאלה איננה מה מרכיב את ה"עולם האמיתי", אלא מה כל קבוצה חברתית רוצה שירכיב את העולם האמיתי שלה. אי לכך, השאלה הקריטית איננה - איזו חברה אנושית היא "אמיתית" יותר, אלא - איזו מביאה ליותר בריאות נפשית ואושר.

כאשר אתה מבין ומקבל את זה, עליך להטיל ספק רב ב"אמירות" על הכאב ההכרחי שיש לעבור בחיים ועל היקפו. ברור שכל טיעון מסוג זה גם הוא סובייקטיבי באותה מידה. בעוד שסבלו של הצעיר משכונת התקווה נראה לך ללא ספק כמיותר, הרי שצעיר זה ודאי תוהה כיצד אתה תתבגר אי פעם בחממה שאתה שרוי בה. בו בזמן, ייתכן מאוד שאיש מאה שערים יחוס עליך על כל מה שהחברה שלך מאלצת אותך לחוות, בעוד שאתה לא תוכל לדמיין לעצמך איך אורח חייהם המסוגר אינו עוצר את צמיחתם והתפתחותם.

מכאן שעלינו לשאול את עצמנו: האם יש צורך אובייקטיבי לחוות את הכאב המלווה את אורח החיים החילוני, המוכר לנו? כמובן, שכאשר אני שואלת את השאלה הזו, ממהרים המשתתפים להגן על המערכת הקיימת.

"לא הייתי מי שאני היום לולי הכאבים שבהם התנסיתי". זה הפזמון השכיח. "מכל כאב שהיה לי, למדתי משהו".

אינני מכחישה את העובדה שאפשר (אני מקווה) ללמוד ולהתפתח באמצעות סבל. אך האם פירוש הדבר שעלינו לחשוף את עצמנו במכוון להתנסויות מכאיבות? אין לי ספק שלו נפגעתי על-ידי רכבת, וכתוצאה מכך מחצית מעצמותי שבורות וגופי מגובס במשך שנה, הייתי לומדת שיעור שאין דומה לו בפגיעות ובמוגבלות הגוף האנושי. אולם, אינני מתכוונת משום כך לעמוד על פסי הרכבת ולחכות לה. יש מחיר לכל מה שנלמד על-ידי כאב: נזק בלתי נמנע, לעתים בלתי הפיך לגוף, או גרוע מזה, לנשמה. ברוב המקרים, איננו מסוגלים לצפות מראש את המחיר, או אם שווה לשלם אותו. כאשר התשלום כולל התקהות-רגשית והשקפת-עולם מתקדרת והולכת, במקרים רבים מדי המחיר גבוה בהרבה מהרווח.

כאשר אנו משקיעים את רגשותינו במערכת יחסים הנראית בלתי-מזיקה אך רבים סיכוייה להיכשל, האם נכון לסמוך על תבונתנו ולהניח שבסיומם של היחסים נהיה חזקים יותר ולא להיפך?

לפי התפיסה היהודית, המוקירה תמימות, רגישות ושלמות רגשית, "התנסויות לימודיות" חילוניות, פשוט אינן שוות את המחיר, ולכן, ההלכה היהודית יוצרת מסגרת וכללים לחברה השומרת על חבריה מפני רבים מהמכאובים של העולם החילוני, חוץ מזה, אלוקים ידאג לכך שכל אחד מאתנו יקבל את מנת הכאב שבאמת חיונית לצמיחתו ולהתפתחותו, לא יותר ולא פחות, ואין צורך לחפש מכאובים נוספים לעצמנו.

מהיבט זה, גישתה של היהדות למערכות יחסים איננה מגוננת מדי. היא פשוט נבונה יותר.

ייתכן שזו הסיבה שיותר ויותר אנשים בוחרים בעולם היהודי כעולמם ה"אמיתי".

ש. אם הרעיון הוא לחכות עד שמוצאים את האדם הנכון, מדוע לא לאפשר לזוגות מאורסים לקיים מגע פיזי?

לו מחר היו הרבנים נותנים פתאום לזוגות מאורסים את האור הירוק לקירבה פיזית, אני מוכנה להמר שהזמן שהיה עובר בין ההיכרות והאירוסים היה מתקצר מאוד. והיינו שומעים על מספר חסר תקדים של אירוסים (ואירוסים מבוטלים, ואירוסים חדשים ועוד אירוסים מבוטלים...). חשוב לי לציין, שאינני מתייחסת לאלה שלגמרי מודעים למה שהם עושים ומדוע.

אני מדברת על אותם אנשים שמתוך תשוקתם הטבעית והחזקה לקירבה פיזית עם בן המין השני, משלים את עצמם וחושבים שהם מצאו את בן-זוגם, ועכשיו הם יכולים להתארס ולהתחיל לחוות כבר את אותן תחושות מענגות.

כל פסיכולוג יעיד על כך, שיש כל מיני מניעים נסתרים בתת-מודע שלנו וביכולתו ל"שחק משחקים" מורכבים מאוד. המשחק הזה, יחסית, שקוף מאוד.

באמצע שנות ה-70 עדיין בערה בחברה האמריקנית קדחת האשליה-העצמית (לפני שנתקררה בציניות של סוף שנות ה80-). באותו זמן, התגוררה מאחורי ביתנו אשה בת שלושים ומשהו, אם לשלושה ושמה אנה. היא נפרדה קודם לכן מבעלה שעזב את הבית. לאחרונה, שמתי לב שבחור בן עשרים ומשהו מרבה להסתובב שם. יום אחד ראיתי אותו בחצר של אנה, מתאמן בכדורסל. ניגשתי לגדר המפרידה בין הבתים שלנו, סקרנית לברר מה קורה, "בזמן האחרון ראיתי אותך מסתובב פה די הרבה", שאלתי בתמימות. "עברת לגור בשכונה"? "כן". הוא ענה והוסיף בדרך אגב, "אני חי עם אנה", בהיותי צעירה ודי תמימה קצת הופתעתי. אבל בהיותי גם "דוגרית", שאלתי אותו ישירות, "למה שלא תתחתנו?''

בתגובה כמו-מתגוננת לשאלתי הישירה, הוא החליט כנראה לחנך אותי. "אנחנו לא צריכים להתחתן", ענה, תוך שהוא ממשיך לקלוע לסל.

"לחיות ביחד זה אותו דבר. אנחנו יודעים שאנחנו אוהבים אחד את השני ומחוייבים זה לזה. אנחנו לא צריכים חתיכת נייר שתוכיח את זה".

הוא כידרר עוד כמה פעמים ושוב קלע לסל. "חוץ מזה", הוסיף, "אני עוד לא מוכן להתחתן". רק מאוחר יותר קלטתי את הסתירה בדבריו:

לחיות ביחד זה כמו להיות נשואים, אבל... הוא עוד לא מוכן להתחתן. ואז הבנתי שיש פה מישהו שמשלה את עצמו. בדיוק כשם שהחבר של אנה ידע היטב, עמוק בפנים, שיש הבדל גדול בין נישואים לבין חיים ביחד, כולנו יודעים שיש הבדל גדול בין להיות נשוי ולהיות מאורס.

בנישואים, שני אנשים מחברים את חייהם, באופן חוקי, זה לזה, באירוסין - לא.

מחד, נוצר פחד אדיר מהאפשרות להיכנס לנישואים ה"לא-נכונים" ומהצורך לסיים אותם. הגירושים עלולים לגרום לכאב רגשי בל-יתואר ולהכתים לא רק את הרקורד המשפחתי של אדם אלא גם את נשמתו. ומאידך, הרבה פחות חמור להפר הסכם אירוסין, שהוא מילולי בלבד. למרות שבאופן זמני הדבר עשוי להיות מאוד לא נעים ומכאיב.

אי שם בעומק הכרתנו אנחנו יודעים שהוא ניתן להיעשות בקלות ובמהירות, וזה לא סוף העולם. לעולם אל תפחיתו בערכו של התת-מודע, הוא יודע היטב את ההבדלים.

יש סיכוי גדול יותר לבלבול בין תשוקה פיזית גרידא לבין "הקשר האמיתי". אם כל מה שנדרש כדי לתת פורקן ליצריות הוא להתארס. ואם אכן נפלת למלכודת הזו, הרי שמצבך לא טוב בהרבה ממי שהתקשרויותיו נעשות בדרך הבלתי-דתית.

הסיכונים יהיו אותם סיכונים - אובדן האובייקטיביות, אובדן הסיכוי שמשהו עמוק יותר יתפתח, כאב כאשר היחסים יסתיימו, וסביר להניח שכך יהיה - בהבדל אחד, שנקראת "מאורסת" ולעומת "נפגשת עם מישהו" ואז העניינים מתחילים להידרדר. ואם אמנם התקדמת מאירוסין לנישואין, קיימת אותו הסבירות שהתחתנת עם האדם הלא נכון על סמך אשליה.

בשורה התחתונה, האירוסים אינם מהווים מחוייבות מוחלטת, אלא רק "התחייבות להתחייב מאוחר יותר". רק הנישואים עצמם, כמחוייבות אמיתית ומוחלטת המחלחלת להכרתו של האדם, מסוגלים לספק את המסגרת הטובה ביותר לחווית הקירבה הפיזית, בפחות סיכונים וביותר אושר.

ש. האם היחסים לא הופכים לקרים ועקרים בהעדר מגע פיזי? איפה הרומנטיקה?

ניקח לדוגמא את "האביר" ואת "הגבירה" הענוגה. לאביר, כמו לרוב הגברים, יש העדפה ברורה לנשים יפות. ברם, הצד היותר דתי ואצילי באישיותו מכתיב לו להתאהב רק במה שהוא טוב וטהור לעומת מה שהוא רק נעים לעיון. כדי לעמוד בדרישות נטיותיו, הרוחנית והפיזית כאחת. צץ רעיון גאוני במוחו של האביר, הוא ישתמש בדמיונו וימזג יחדיו יופי פיזי ותכונות אציליות, עור חלבי יתורגם לטוהר הנשמה, נוכחות מלכותית תתורגם להתנהגות נאותה, הליכה מעודנת לחן פנימי וכו' עד שהוא יוכל להאליל לא רק את מראיה של הגבירה אלא גם את רוחה.

אבל לאביר נותרו שתי בעיות סבוכות.

הראשונה, שאם הוא יתן ביטוי פיזי לתשוקתו לגבירה, הוא יטול ממנה את אותו הטוהר שבבסיס תשוקה זו. השניה, שהדימוי האידיאלי שלו על שלמותה הפיזית והרוחנית של הנסיכה יתנפץ, אם הוא יתקרב מדי ויגלה את הפגמים שמתחת למייק-אפ שלה.

מה הפתרון לשתי הבעיות? "אהבה מרחוק". זו לידתה של הרומנטיקה הקלסית. אפשר לקרוא לזה התאהבות בלתי-ממומשת.

באופן מסורתי לא כללה הרומנטיקה את הקירבה פיזית. אולם, מכיוון שצניעות עצמי כבר אינם בין המעלות ה"נחשבות", איבדה ה"אהבה מרחוק" הרבה מקסמה. כיום, כאשר שניים רוקחים ביניהם סיפור אהבה, הם בדרך כלל מתבלים אותו במידה הגונה של קירבה פיזית. מה שהופך את הרומנטיקה המודרנית לעסק מסובך. וזאת, משום שקירבה רבה מדי וממושכת מדי, תהרוס, בסופו של דבר, את כל המסתורין המספק קרקע פוריה לאשליות.

האתגר שברומנטיקה המודרנית הוא, אפוא, לאפשר מספיק קירבה פיזית כדי ללבות את אש התשוקה מבלי לכבותה. לרוע המזל, קשה לעמוד באתגר הזה ולהמשיך לחיות ביחד. עד מהרה תגלו שליחסים ביניכם סיכוי טוב יותר להחזיק מעמד, אם תגבילו את הפגישות לסופי שבוע או אפילו לפגישות חודשיות. זאת ועוד, תרצו לעשות דברים שייצרו את התחושה שאתם בעולם אחר. בין הפעילויות המועדפות: ארוחות לאור הנר (שבהן נמוגים בחושך הפגמים הפיזיים), טיולים על החוף ובחצות תחת שמי כוכבים וכו', בין הפעילויות שיש להימנע מהן: הוצאת הפח, החלפת חיתולים, נקיון החצר, בקיצור, כל מה

שדומה למציאות.

  לפני שתסיקו שאין לי שום דבר חיובי לומר על סוג זה של רומנטיקה, חכו. למרות שהיהדות היא תומכת נלהבת של חיים מציאותיים, היא מכירה בכך שמנה קטנה של אשליה עשויה להיטיב מאוד עם מערכת יחסים. הנושא כולו תלוי בשני גורמים: השלב שבו נכנסת האשליה לתמונה, והאם נכללים במערכת יחסים פיזיים.

כבר דנו בעניין חשיבות האובייקטיביות במהלך ההיכרות. ברור הדבר, שאין תקופה בחייך שבה הקשר עם המציאות חשוב לך יותר, מאשר בזמן שאת לומדת להכיר את מי שבהמשך הדרך עשוי להיות בעלך. רגליך צריכות להיות נטועות עמוק בקרקע ולא כמה מטרים מעליה, וראשך צריך להיות מאה אחוז בעולם הזה.

לטפח או אפילו לאפשר לאשליות קיום כלשהו בשלב הזה הרי זה משחק מאוד טיפשי ומסוכן. ואם משמעות הדבר שללא יחסים פיזיים אין "רומנטיקה", הרי שבכל זאת עדיף הדבר על נישואין לאדם הלא נכון על סמך אשליה רומנטית.

אז מתי אפשר להיות "רומנטיים"? אחרי שאתם מחוייבים להתחתן זה עם זה. כמובן, שעד לאחר נישואיכם, לא יהיה מקום להיבט הפיזי, אך כפי שראינו, הרומנטיקה יכולה להתקיים היטב גם בלעדיו. בכל מקרה, כאשר שניכם כבר החלטתם לבלות את כל חייכם ביחד, כבר אין צורך להחמיר כל כך באובייקטיביות זה כלפי זה. אני לא אומרת שאתם כבר בכלל לא צריכים להיות מודעים זה לחולשותיו של זה - אחרי הכל, חלק מתפקידך לאחר הנישואים יהיה לעזור לבן-זוגך להתפתח לאדם הנהדר ביותר שהוא יכול להיות, ולכך נדרשת מודעות לחולשותיו. אך אין כל טעם להתמקד בהן. זה האיש שלך, ואותו את רוצה. עכשיו הזמן לחגוג את החיובי. התענגי על היופי באדם שבחרת להינשא לו. הרשי לעצמך להיות מעט סהרורית.

אל תוותרי על ארוחות לאור הנר, טיולים על החוף וטיולי חצות מתחת לשמי כוכבים. ואין שום סיבה שתפסיקי עם זה לאחר הנישואים (כשניתן להוסיף גם את ההיבט הפיזי). איש לא אמר שיש משהו לא בריא בהרגשה שבן-זוגך (או בעלך לעתיד) הוא האדם הנפלא והנהדר ביותר בעולם ואני יודעת שבעלי הוא כזה).

אך מהנה ככל שתהיה רומנטיקה זו עם שותפך לחיים או שותפך לעתיד, יש משהו טוב ממנה. הרבה הרבה יותר טוב. ושלא כמו ברומנטיקה הקלסית והמודרנית, המשהו הזה אינו כולל כל התרחקות מהמציאות. להיפך, הפן המציאותי שבו הוא מה שעושה את כל העניין כל כך נפלא ונהדר. זאת ההכרה המאוד חזקה ששניכם בחרתם להתאחד זה עם זו לכל החיים, לא על סמך אשליות וורודות אלא על סמך הבנה והערכה עמוקה למהותו ולאופיו של השני. זו רומנטיקה אמיתית. אין הרגשה שהיא יותר חובקת-כל, משמחת או אמיתית-ממשית.

ולמרות שאין ספק שקירבה פיזית היא אחת הדרכים הנהדרות ביותר לבטא את כל זה, היא אפילו לא הכרחית. לרגשות יש קיום משל עצמם, ואין בכך כדי להפתיע, כי אם מה

שיש ביניכם הוא אמיתי, אז לא הקירבה הפיזית היא הגורם שקבע את הקשר מלכתחילה.

רומנטיקה ללא מגע היא דרך נהדרת להתרכז בחלקים המוצלחים ביותר של האדם שעמו את מאורסת. רומנטיקה פיזית היא דרך טובה יותר להתרכז בחלקים המוצלחים של האדם לו את נשואה. אבל בשני המקרים, תשוקתכם זה לזה מופעלת על-ידי אהבה ממשית, כזו שמתפתחת בהעדר קירבה פיזית, כזו שהיא רוחנית וממשית.

לרומנטיקה האמיתית הזו התכוון אנדי כאשר קרא להקפדה על הלכות נגיעה "שיקוי האהבה החזק ביותר". בסופו של דבר, אין כמו החיים המציאותיים.

תקוות גדולות

 

נניח שנוכחת בחוכמת היהדות בגישתה אל מערכות יחסים ויישמת אותה. הכרת מישהו מיוחד במינו. המשקפיים הוורודים נותרו בנרתיקם, ואיפשרו לך לראות אותו ביתר אובייקטיביות. במרחב שנוצר על-ידי המרחק הפיזי שהקפדתם לשמור ביניכם, השתרש ופרח קשר הדדי אמיתי ורוחני. את יודעת שמצאת את האדם הנכון. עכשיו את עומדת לצאת למסע הרוחני הגדול ביותר בחיים: נישואים.

כמו כולם, תתחילי את נישואיך עם ציפיות, מודעות ובלתי-מודעות. לציפיות האלה תהיה השפעה מכרעת על הצלחת נישואיך, או חלילה, כשלונם. מקורן של חלק מהציפיות הוא ביחסיך עם הוריך, ובתפיסתך את היחסים ביניהם.

ציפיות אחרות הן פרי השקפותיך על מהות הנישואים. אך כל הציפיות יושפעו מתחושת המציאות - או העדר תחושת המציאות - שהפנמת ביחסים ביניכם מההתחלה.

החיים רחוקים מלהיות סיפורי אגדות. כפי שאמר פעם באופן בוטה מישהו שאני מכירה:

"החיים הם שיגרתיים". ידוע לי, שלאיש הזה יש נישואים נהדרים, משפחה נפלאה, ומקצוע מספק מאוד ובעל אתגר המאפשר לו ללמוד תורה גם אחרי שעות העבודה. הערתו זו לא נבעה ממטען שלילי או ממטען של תסכול. אז למה הוא התכוון?

הוא התכוון לכך שהרבה מחיינו עוברים בעשיית דברים שאין הם חדשים או מרגשים במובן הרגיל. בעוד שלרבים מאתנו אין בעיה להודות ב"שיגרתיות" שלחובותינו היומיומיות או אפילו של עבודתנו, אנחנו חושבים שבנישואים זה צריך להיות אחרת. כמובן שאסור לנישואים לקפוא על השמרים, אסור להם להיות אותו דבר, שנה אחרי שנה. כל דבר חי חייב תמיד להשתנות ולצמוח כדי לשמור על חיוניותו. אך ישנם סוגים שונים של שינוי והתפתחות, ואלה יוצרים סוגים שונים של התחדשות והתרגשות. התפתחותה של מערכת יחסים דומה להתפתחותו של ילד. תינוק שזה עתה נולד משתנה באופן ברור כמעט מדי יום. הורים (אני יכולה לספר לכם) כל הזמן מצלמים אותו וסבים וסבתות החיים רחוק (אמי יכולה לספר לכם), מתלוננים אם הם לא מקבלים תמונות חדשות בדואר מדי כמה שבועות. אבל, ככל שהילד גדל, קצב השינויים פוחת מאוד. ההבדלים בין ילד בן חמש וילד בן שש קלים הרבה יותר מאשר בין תינוק שזה עתה נולד ותינוק בן חצי שנה.

כך גם במערכות יחסים. בהתחלה, מתגלים מדי יום ביומו עולמות שלמים על בן-זוגך ועליך. אולם, ככל שחולף הזמן, הולכים ופוחתים הגילויים ואת מוצאת את עצמך בשטח יותר ויותר מוכר. בשלב זה, הממשות של הנישואים עלולה להיראות מאיימת, אבל אם את מוכנה לכך, תשמחי לבואה. ולמרות שהיהדות מציעה דרכים לחוות מחדש באופן מחזורי וקבוע את וההתרגשות של מי שזה-עתה-נישאו, הרי יש בחיי הנישואין הרבה יותר מזה. באופן אידיאלי, הרבה מההתלהבות שחשת הופכת למשהו רגוע, עמוק ונפלא יותר: התלהבות שאינה נובעת מחידושים אלא מההכרה ששניכם, לאט אבל בטוח, מתמזגים למהות אחת.

כדי לחוות את האושר בקשר שהוא לכל החיים, עליך להיות מסוגלת להתלהב מדברים יומיומיים ומהמציאות עצמה. יכולת זו תהיה לך טבעית אם ציפיותיך מחיי הנישואים צמחו בקרקע של מציאותיות, באווירה המבוססת על ראיה מציאותית של בן-זוגך ומערכת היחסים ביניכם. שמירת-נגיעה עוזרת לך לפתח התייחסות זו.


 

להראות שאכפת לך

במהלך הספר הזה, ההתמקדות היתה בך מה את מרוויחה וממה את נמנעת בהיותך שומרת הלכות נגיעה. אך היהדות מלמדת אותנו שהאחריות איננה נעצרת על סף ביתנו. בכל מערכת יחסים ישנם שניים, וגישתו של כל אחד מהם ליחסים תשפיע על השני. אז בין אם את מרגישה שאת חייבת לעצמך להקפיד על הלכות נגיעה, ובין אם לא, את חייבת את זה למישהו אחר.

חברה ותיקה שלי, ג'יל, התנסתה בחויה ששכנעה אותה סופית בעניין זה. בטיוליה באירופה בדרכה לישראל, פגשה צעיר יהודי איטלקי, אנטוניו שמו. השניים מיד מצאו חן אחד בעיני השני ובילו כמה ימים רומנטיים ביחד. אולם, היא גילתה שלא היה די בחיבתה לאנטוניו כדי להשאירה באיטליה ולהניח לתוקפן של כרטיס הנסיעה שלה לפוג. היא רצתה להמשיך ולטייל. לפיכך היא נפרדה ממנו לשלום, כשהיא בטוחה שכל מה שנשאר לו מיחסיהם הם זכרונות נעימים. אבל היא טעתה. שלושה חודשים מאוחר יותר, בירושלים, מצאה בתיבת דואר שלה מכתב מאיטליה. "אני כל כד עצוב ובודד מאז שעזבת", כתב אנטוניו, "אני חושב עליך בכל רגע שאני ער, וכל יום אני יותר ויותר מאוהב בך".

בהתחלה, הרגישה ג'יל מוחמאת. אבל חיש מהר התחלפה הרגשה זו בצער וביאוש כשהיא הבינה "אוי ואבוי, מה עשיתי?'' בעיני ג'יל, יחסיהם הקצרים היו בלתי מזיקים. אנטוני ידע כבר בהתחלה שהיא לא נשארת, וכדי להקל על הפרידה, היתה מעורבותה הפיזית ביחסים מינימלית בלבד.

ובכל זאת, מבלי להתכוון לכך, היא איפשרה התפתחות של התאהבות מלאה מצידו, ובשלב זה היא חשה אחריות רבה ואשמה בגלל צערו.

אנטוניו, כפי שג'יל גילתה מאוחר יותר, אכן התגבר על הקשר אתה וכיום הוא נשוי, אך ככל שג'יל נעשתה יותר מודעת ורגישה יותר למה שקורה ביחסים פיזיים, הבינה שבעוד שאנטוניו יוכל לחזור ולהיות שוב מאושר, הוא לעולם לא יוכל לחוש באותה חד-פעמיות שלולא כן היה חווה עם אשתו. בעוד ג'יל ידעה שהיא לא היתה אהובתו היחידה, כאב לה מאוד שגם לה היה חלק באובדן הזה שלו.

ייתכן שרק מעטים מבינינו חשים אחריות בעוצמה כזו כפי שהרגישה גי'ל בסופן של דבר. אבל אולי טוב היה לו הרגשנו כך.

גם מעשן שאין לו מספיק כוח רצון להפסיק לעשן, עשוי שלא לרצות להציע למישהו אחר סיגריה. באופן דומה, תהא מידת האכפתיות שלך כלפי עצמך ככל שתהא, את בוודאי רגישה מספיק כדי לחוש אכפתית לאחרים, במקום להזיק להם, את רוצה לעזור להם להפיק את המיטב מחייהם, שמשמעותו. בין היתר. לעזור להם להגשים כל מה שדיברנו עליו, את מעוניינת לעזור להם לפתח הערכה למציאות, שתגביר את סיכוייהם להתחתן עם האדם הנכון ועם ציפיות בנות מימוש, את רוצה למנוע מהם כאב והתפכחות מאשליות, ואת רוצה לאפשר להם לחוות עם שותפם לחיים ולנשמה את מירב הייחודיות והרומנטיקה האמיתית.

כאשר את מקפידה שלא לקיים קירבה פיזית, אלא להיצמד למערכת היחסים העיקרית והמיוחדת שלך, את עושה הרבה יותר מאשר לדאוג לאינטרסים שלך, שמירת-נגיעה היא דרך בה את מביעה את האיכפתיות שלך לא רק כלפי עצמך אלא גם כלפי זולתך.

 

 

אחרית דבר

משהו מעניין קורה לאחרונה בחברה החילונית, לפחות בין כמה מהאנשים הרגישים שפגשתי, בשקט בשקט, אנשים מגדירים מחדש מה זה להיות "משוחררים", אולי את לא זוכרת, אבל בשנות ה-60 וה-70 ''משוחרר" פירושו היה לעשות מה שרצית עם מי שרצית ללא כל אשמה או עכבות, אנשים הישלו את עצמם במחשבה שיחסים מיניים ללא אהבה, ללא בלעדיות וללא מחוייבות הם המפתח למודעות-עצמית, ביטוי עצמי, התפתחות וצמיחה. אבל הם טעו, ובין התוצאות הטרגיות של טעותם כלולים שיעורי גירושין חסרי-תקדים וקהות-חושים עצומה ביחס להיבט היפה ביותר והמספק ביותר, באופן פוטנציאלי, בחיים  לא בדיוק "שחרור".

אבל לאחרונה, אני שומעת קולות חדשים. ואלה מגדירים שחרור בדרך הפוכה לגמרי.

אישה, שאקרא לה ליסה, מסכמת את זה ככה: "נמאס לי כבר מההרגשה שאני חייבת לקיים יחסים פיזיים במסגרת קשר עם גבר כלשהו, רק בגלל שזה כאילו מצופה ממני, כל פעם שאני עושה את זה, אני מרגישה שאני נכנעת ללחץ חברתי על חשבון ההתנסות במשהו יותר אמיתי ומספק, לקח לי הרבה זמן להגיע לנקודה הזו, אבל סוף סוף פיתחתי את האמון העצמי כדי  להיות מסוגלת לומר: "אני לא מעוניינת בקשר פיזי, בשלב זה. אבל אם אתה באמת מעוניין להכיר אותי, גם אני מעוניינת באמת להכיר אותך".

בשיחותי עם בנות (ומדי פעם בנים) מבתים מסורתיים שהגיעו עד לכמעט שמירה על הלכות נגיעה, אני שומעת את אותן תחושות, אבל בקול פחות בטוח. מישהי, נקרא לה לאה, תבקש לדבר אתי ביחידות אחרי שיעור ב"גישת היהדות להיכרויות". כשהיא בטוחה שאף אחד לא שומע, היא תודה, "אני מסכימה עם כל מלה שלך, אני יודעת שרוב חברותי תסכמנה גם הן. זה נשמע כל כך הגיוני. אני פשוט לא מכירה אף אחת אחרת שעושה את זה. אני לא יודעת אם אני מספיק חזקה להיות הראשונה. אולי אם נתחיל כולנו יחד בקבוצה..".

למה קל לליסה וחברותיה לעמוד על שלהן יותר מאשר ללאה וחברותיה ראשית לכל, ליסה היא בדרך כלל יותר מבוגרת  לפחות באמצע שנות העשרים לחייה והיא הגיעה לאן שהגיעה בדרך הקשה. לעתים קרובות היא "שחוקה", היא ראתה ועשתה מספיק כדי לדעת בבירור מה היא רוצה ומה היא לא רוצה ומדוע. לעומת זאת, לאה היא בדרך כלל צעירה יותר ופחות מנוסה, ולגביה, היבט הקירבה הפיזית במערכות יחסים עוד לא איבד את קסמו.

שנית, קיים עניין הביטחון נוכח הלחץ החברתי. מכיון שליסה נגמלה מהצורך העצום באישור חברתי המאפיין את גיל ההתבגרות ואת הגיל שלאחריו (ובכל מקרה, התנהגותה הקודמת כבר זיכתה אותה בתואר המפוקפק "נורמלית"), היא בעמדה נוחה יותר להתמודדות עם כל התנגדות שתעורר החלטתה החדשה. אך מכיון שלאה עדיין רואה בהתקבלות החברתית עניין קריטי, לעתים קרובות יחסר לה הביטחון העצמי הנדרש לעמוד על דעתה העצמאית.

ולבסוף, קיים עניין הדימוי. ה"ליסות" שאני מכירה, הדורשות מחדש את "זכותן להגדרה עצמית" ביחסיהן עם המין השני, נתפסות כנושאות הדגל של המודעות החדשה. כמעט כל דבר 'עובר' היום אם הוא נתפס כ"חדש", "מתקדם" או אפילו "מהפכני". ואז, בין אם כולם מסכימים לדבר או בין אם לא, הוא "בסדר" וגם אתה, למושג "עתיק", לעומת זאת, אין אותה התייחסות בחברה המלאכותית של ימינו, השבויה בדימויים.

ללאה נדרש הרבה אומץ כדי לחזור לערכים של דת בת שלושת אלפים שנה.

אמנם כן, המסורת שלנו "עתיקה". אבל זה בדיוק מקור כוחה. מעבר לזרמים המשתנים של התקופות והתרבויות השונות, נותרו בעינם יסודות הפסיכולוגיה האנושית והאתגרים שהיא מציגה כפי שהיו לפני שלושת אלפים שנה, והם לעולם לא ישתנו, תמיד נצטרך לאהוב ולהיות נאהבים, לבנות קשר רוחני ומיני עם אדם מיוחד אחד לכל חיינו, תמיד נשאף לעומק, לממשות ולשלמות בקשר הזה, ותמיד תהיה לנו נטיה מדאיגה לאשליה-עצמית ולכניעה בפני לחץ חברתי, העלולה לגרום לנו להחמיץ את העיקר, עם כל המורכבויות הנובעות ממערכת יחסים, קשה לדעת איזו דרך לנקוט, אבל יש לנו תמרור: מתוך אהבתו השופעת, העניק לנו ה' משהו מחוכמתו האינסופית, התורה - שתעזור לנו למצוא את דרכנו בחיים, תובנותיה של התורה בכל הקשור ליחסי-אנוש, מבטיחות לנו, שכשם שבעיותינו עתיקות כימי עולם, כך גם פתרונותיהן.


 

 

 

   

 

 

 

לשם שיחה או לימוד, ניתן לפנות אל המחברת

הגב' גילה מנולסון, ירושלים.

olam@olam-jew.com

יש לך הערות, שלח תגובה
לא לשלוח למטה את הערתך כי המשלוח לא עובד כרגע אפשר לשלוח לאימייל olam@olam-jew.com, תודה מראש
המאמר היה:

מעניין.  משעמם.  ככה,ככה.
 המאמר
לא ענה על השאלה . המאמר כן ענה
אם תוכל (לא חובה) לכתוב הערה מפורטת מעט אשמח מאוד
(גם אם לא תכתוב בתיבה כלום ותלחץ "שלח" הטופס ישלח)


 

מותר לך ומצווה להעתיק ולפרסם לזיכוי הרבים בכל מקום אפשרי.
בתנאי שעושים קישור לאתר  הזה- מהיכן שאתה מעתיק את המאמר הזה.
 ניתן לדון ולהתייעץ ולשאול בנושא בפורום המיוחד שלנו
כתובת הפורום
http://vitaminim.org/1

 

 

רוצים לדעת מה חדש בעולם היהדות?

         
     
הירשמו  לעלון עדכונים ביהדות וקבלה

יצא לאור הספר "על כל שאלה תשובה - הספר המקיף לשאלות ותשובות ביהדות , רוחניות ומשמעות החיים.
לפרטים נוספים כנסו עכשיו לחנות ספרי קודש - על כל שאלה תשובה
ספר לכל שאלה תשובהספר לכל שאלה תשובה

מחיר לפני הנחה: 55.00 ש"ח
המחיר שלנו: 38.00 ש"ח
הרווח שלך: 17.00 ש"ח (31%)

למידע נוסף...

 

להלן השאלות אחרונות:
מדוע חכמים הוסיפו מצוות הרי כתוב בתורה: "לא תוסיפו ולא תגרעו"?
שאל את הרב - למה לשאול רב? למה בכל דבר אתם שואלים רבנים? האם אתם לא יכולים להחליט לבד?
מחלוקות הדתיים -שאלה: אני לא מקיים מצוות בגלל שיש מחלוקות בין הזרמים אז איך אידע מה אמת?
למה תורה שבעל פה?
מדוע חייב להיות שקיבלנו תורה שבעל פה יחד עם התורה שבכתב?
איך התחילו המחלוקות?
איך בכלל התחילו לחלוק אחד על השני בענייני התורה?
מחלוקות בחז"ל
איך יתכן שני דעות סותרות, שניהן אמת, ואיך לנהוג למעשה?
זרמים ביהדות
למה יש זרמים שונים ביהדות? הרי התורה היא אחת, אז למה יש זרמים שונים- חסידים, ליטאים, ש"ס, חב"ד, ברסלב, מזרחי.
זרם הכי טוב?
למה כל זרם ביהדות חושב שהוא הכי טוב והכי הנכון?
למה רבנים חולקים?
למה יש מחלוקות ביהדות? אם כל זרם הוא טוב אז למה הרבנים חולקים אחד על השני, למה יש רב שיצא כנגד רב אחד או כנגד זרם אחר? הרי כולם טובים?
למה יש מחלוקות?
 למה השם עשה בכלל שתהיה מחלוקת בעולם? היה עדיף שיהיה הכל ברור וכך נוכל לבחור בטוב?
תורה שבעל פה
מהי תורה שבעל פה? למה צריך אותה? מה קיבל משה מסיני?  ומה מכילה התורה שבעל פה? מה היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה?
אמונה "פסיכולוגית" שאלה : המצאתם את הדת ואת אלוקים כי היה קשה לכם בלי האמונה, עם האמונה אתם מרגישים רגועים וחיים חיי שלווה, ובנוסף אתם חוששים שמא לא יהיה לכם המשך לאחר החיים ולכן החלטתם להמציא את אלוקים?
למה טוב לחפש משמעות שאלה: האם זה טוב לחפש משמעות בחיים? אולי כדאי להתעלם מהרצון לחיפוש הזה? לתשובה
 

לעמוד רשימת השאלות
לפרק ראשון
למה חשוב לדעת
לפרק שני:
אלוקים ואנחנו
לפרק שלישי:
משמעות החיים
לפרק רביעי: אמיתות התורה
לפרק חמישי: החרדים והמדינה.
ניתן לדון ולהתייעץ ולשאול בנושא בפורום החדש שפתחתי
כתובת הפורום
http://vitaminim.org/1

לעמוד הראשי   /   לעמוד רשימת השאלות